הסכמי זוגיות וממון לבנות זוג

17.11.22

למה צריך את זה

לו הייתי צריכה לתת עצה משפטית אחת לאנשים שמתחילים זוגיות או נמצאים בזוגיות, בין אם הם מתכוונים להינשא ובין אם לאו, בין אם הם סטרייטים ובין אם הם להטב"קים, הייתי אומרת להם: "ערכו הסכם". עוד טרם המעבר למשק בית משותף או טרם הנישואין (לפי המוקדם מביניהם). למעשה אני אומרת להם... שוב ושוב... כבר כמעט עשרים שנה... אבל רובם לא מקשיבים לי 😊 מנסיוני אני יודעת שרוב האנשים מרגישים שהם רוצים לבסס זוגיות על רומנטיקה. לערוך הסכמים שעוסקים בפרידה ומוות, קובעים חלוקת רכוש, מתנהלים תוך מו"מ וחושפים אינטרסים של כל אחד מהצדדים, נראה להם דרך מכוערת להתחיל. הם נוטים להימנע מזה.

למעשה ההימנעות הזו היא אחד הדברים הכי פחות רומנטיים שיש. בעומקה היא הימנעות מדאגה לבן / בת הזוג ולילדים העתידיים. היא הסתרה (גם מעצמי וגם מבת זוגי) של התפיסות האמיתיות והפרגמטיות של הזוגיות. ובעיקר, היא מותירה אותנו לחשוף את כוונותינו ולהסדיר את חיינו וחיי ילדינו דווקא בזמן של משבר ומחלוקת, בעת שההידברות קשה, החשדנות קיצונית, ואנו חשופים ליצרים אפלים שנובעים מעלבון וכעס.

רובנו מקימים משפחה בשנות העשרים – שלושים לחיינו. בד"כ בשלב הזה אין לנו רכוש רב (אם בכלל) ואנו רגילים לנהל את הכנסותינו השוטפות, שבד"כ בשלב הזה בחיינו הן הכנסות צנועות יחסית. בסיטואציה הזו אנו נכנסים לשותפות של עשרות שנים, בה ננהל כספים ורכוש שאצל משפחה ממוצעת משמעה כמה מיליונים. רק כדי לסבר את האזן: לרובנו, (נכון לשנת 2021 ל67% מאיתנו) יש לנו או תהיה לנו במהלך חיינו דירה. נניח שמדובר בדירה קטנה וצנועה (בישראל של היום משמעה בממוצע כמיליון וחצי ₪). נניח שיש לנו רק שני ילדים (פחות מהממוצע בישראל). לפי נתוני הלמ"ס עלות גידול ילד עד גיל 21 במשפחה בת המעמד הבינוני היא כמיליון ₪ לילד. (במרבית משקי הבית העלות נעה בין 750,000-1,500,000 ₪) במילים אחרות, בנתונים האלה, אנחנו נכנסים לשותפות של כ-3.5 מיליון ₪(!) לפחות, למשך עשרות שנים, מבלי שדנו, ולו פעם אחת, באופן רציני, באופן שבו תתנהל השותפות הזו. כל זה מבלי שדיברנו על כך שבאמצעות השותפות הזו ננהל יחד את הדבר המשמעותי והיקר ביותר לרובנו – הילדים שלנו. נדמה לי שלא יכולה להיות מחלוקת לגבי חוסר הסבירות הקיצונית של גישה כזו.

אם נדמה לך שבזוגיות שמתחילה בגיל מבוגר יותר או בפרק ב' הצורך בהסכם קטן יותר הרי שאין טעות גדולה מזו. בשלב הזה בחיינו פעמים רבות כבר צברנו רכוש טרם הזוגיות, לעיתים יש לנו התחייבויות וחובות שלא קשורים למשק הבית המשותף (הלוואות, חובות, ילדים, מזונות...). כיצד הללו משליכים על הזוגיות שנקים?

אכן במשך כאלפיים – אלפיים חמש מאות שנה הייתה הכתובה מרכזו של טקס הנישואין היהודי. היום אנחנו תופסים אותה בד"כ כעניין טקסי (על אף שלעיתים היא יוצרת חיוב משפטי ממשי, בלי שחלקנו מודעים לכך, במיוחד בבתי הדין הרבניים אבל לא רק בהם). הכתובה במקורה היא הסכם זוגיות וממון לכל דבר, הקובעת את חובות וזכויות הצדדים הן במהלך הנישואין והן במקרה של פרידה. הראציונאל שלה הוא בדיוק הראציונאל לעריכת הסכם כזה כאז כן היום.

אם נוסיף לכל הללו את העובדה שהדין בישראל "מעומעם" מכל מיני סיבות. פעמים רבות קשה להעריך, מה יהיו זכויותינו וחובותינו במקרה של פרידה, אצל מי יהיו הילדים ומתי? איך נכלכל שני משקי בית כשבקושי "גמרנו את החודש" במשק בית אחד? נבין שלמעשה אנחנו נמצאים בסיטואציה "נפיצה" שמזמנת מחלוקות יקרות וטעונות.

במקרה של ידועים בציבור בכלל וידועים בציבור מאותו המין בפרט הסיטואציה עוד יותר מורכבת. האם בית המשפט יראה אותנו כזוג לכל דבר ועניין (להלכה כן. למעשה, הרבה פעמים הדבר תלוי בשופט/ת ובעו"סית המעורבים...)? ממתי? האם בית המשפט יתפוס את ההורות שלנו כשוויונית (להלכה כן. למעשה הרבה פעמים הדבר תלוי בשופט/ת ובעו"סית המעורבים...)?

בנוסף לכל הללו, אם אנחנו מביאות ילדים יחד, ונרצה להוציא "צווי הורות" שמשמעם ששתינו האמהות של הילדים, היועץ המשפטי לממשלה יבקש לראות שערכנו הסכם זוגיות או לפחות הסכם ממון (= הסכם שמתייחס רק לרכוש של בנות הזוג) עוד טרם ההריון.

הסכם טוב מתייחס לכל הבעיות הללו, ואולי הכי חשוב, מתייחס לאופן שבו נפתור מחלוקות עתידיות שלא חשבנו עליהן כעת או לא ידענו איך לפתור אותן בשלב הזה.

למה כדאי שהסכם יתייחס

לטעמי הסכם זוגיות צריך להתייחס לפחות לחמישה נושאים מרכזיים:

1. הצהרה על הזוגיות. האם נישאנו או אנחנו מתכוונות להינשא? האם אנחנו ידועות בציבור? ממתי? מה ייחשב בעינינו "פרידה"? האם נישואין ישנו את את הסכמותינו? בהקשר זה חשוב לשים לב שבשנים האחרונות נקבעו במספר פסקי דין בבתי משפט לענייני משפחה, שהסכמי ממון שעליהם חתמו ידועים בציבור טרם נישאו, ובמועד שבו לא התכוונו להינשא, אינם תקפים לאחר נישואיהם. לאור הפסיקה הזו כדאי להתייחס בהסכם מפורשות לאפשרות הנישואין ולהחליט האם במקרה כזה ההסכם יחול אם לאו.

2. הרכוש של בנות הזוג. מה משותף? מה נפרד? מה קורה במקרה של פרידה לאחר תקופה קצרה? לאחר תקופה ארוכה? כשיש ילדים? כשאין ילדים? כשהפרידה מתרחשת בשלב הזקנה?

3. הצהרות לגבי הילדים. האם אתן מתכוונות להיות הורות משותפות של הילדים שייוולדו בתקופת החיים המשותפים, או שכל אחת תהיה האם של ילדיה הביולוגיים? כיצד תתנהלו כדי שההחלטה הזו תוגשם? מה יהיה מעמדם של האחים / האחאים שגדלו יחד וכיצד אתן רואות את טובתן? איך תבטיחו זאת? איזה חינוך הייתן רוצות שהילדים יקבלו? איפה ואיך הם יגדלו במקרה של פרידה?

4. כלכלת הילדים. איך אתן מתכוונות להבטיח את כלכלת הילדים - בעיקר במקרה של פרידה.

5. פתרון מחלוקות – זהו הנושא החשוב ביותר ועליו אני מבקשת להרחיב מעט בפסקה הבאה.

אם קראת עד לפה ייתכן שהשתכנעת שאת לא מסוגלת לערוך הסכם כזה... פעמים רבות אני נשאלת: כיצד אדע איך אפרנס ילדים שטרם נולדו כשאני רק בתחילת הקריירה שלי? כיצד אדע איך נחלוק את זמני השהות של הילדים במקרה של פרידה כשאין לי מושג מה נעשה במקרה כזה? איפה כל אחת תגור? איזה קשר יהיה בין כל אחת מאיתנו לבין הילדים? מה יהיו שעות העבודה של כל אחת מאיתנו? מה יקרה אם נשנה את דרכינו ונרצה להחליף מערכת חינוך לילדים? האם חייבים להחליט על הכל עכשיו???

בעיה אחרת היא בעיה משפטית שנובעת בדיוק מהשאלות הללו – באופן רגיל, לאחר שעורכים הסכם מביאים אותו לאישור בית המשפט על מנת לתת לו תוקף של פסק דין, שיחייב את הצדדים ככל פסק דין, ולא סתם כחוזה רגיל. בתי המשפט אינם נותנים תוקף להסדרים שנוגעים לילדים שטרם נולדו, והם רואים אותם כ"הצהרת כוונות". הן בשל כך שלא חשוב מה נסכים עליו או מה ייפסק "טובת הילד" תמיד תגבר, ובעיקר בשל הטענה (הפטרנליסטית משהו לטעמי), שקשה להתחייב לגבי ילדים שטרם נולדו מתוך עמדה הורית "תיאורטית". (יש גם בעיה עם כך שמי שטרם נולד אינו ישות משפטית אולם זה פחות רלוונטי לענייננו).

אם כך, איך נעשה הסכם??? בשל כל אלו, החלק החשוב ביותר בהסכם הוא החלק העוסק ב"פתרון מחלוקות". ייתכן שההסכם יהיה דל מאוד בקביעת הסדרים פוזיטיביים. למשל (באמת רק לשם הדוגמה), הוא רק יכלול הצהרה שאנחנו בנות זוג וממתי. במישור הרכושי, אולי הוא רק יכלול הצהרה שאנו מקבלות עלינו את המשטר הרכושי שחל עלינו ממילא בדין הישראלי (עבור נשואות – חוק יחסי ממון. עבור ידועות בציבור "חזקת השיתוף" – ועל כך בהזדמנות אחרת). מבחינת הילדים הוא רק יכלול הצהרה שאנו מתחייבות לדאוג להם ולפרנס אותם ולשמור על קשר בין כל ילד להוריו ואחיו. וכמעט זהו. נניח שבמקרה הקיצוני זה כל מה שאנחנו יכולות להסכים עליו בשלב זה (למען האמת, במשך כמעט עשרים השנים בהם אני עורכת הסכמי זוגיות וממון, תמיד הצלחנו להגיע עם קצת מחשבה להסכם קצת יותר מפורט מזה אבל כרגע אנחנו בדוגמה תיאורטית). מה יועיל לנו הסכם כזה???

למען האמת, אפילו ההסכם המפורט ביותר והטוב ביותר, אינו יכול להתייחס לכל שאלה שיכולה לעלות שנים ארוכות לאחר שהוא נחתם.

אבל אפילו ההסכם הדל ביותר, יכול להועיל, ואפילו מאוד, אם השקענו מחשבה באופן בו נפתור מחלוקות אם הן חלילה יתעוררו.

האם אנחנו מתחייבות ללכת לטיפול זוגי / משפחתי לפני כל פניה לבית המשפט? למשך כמה זמן? לכמה פגישות? איך נממן זאת? מה תהיה זהות המטפל/ת או איך היא תיקבע? מה יקרה אם אחת מאיתנו תפר את ההסכמה?

לאיזה איש מקצוע פונים במחלוקת לגבי החלטות חינוכיות / רפואיות / רגשיות / לימודיות / פרא-רפואיות הנוגעות לילדים? איך קובעים זאת? מי קובע זאת? מי יממן את ההתייעצות?

האם אנחנו רוצות להתחייב שלפני שנגיע לבית משפט נלך לגישור? למשך כמה זמן? לכמה פגישות? איך נממן זאת? מה תהיה זהות המגשר/ת או איך היא תיקבע? מה יקרה אם אחת מאיתנו תפר את ההסכמה?

ובמקרה הקיצוני ביותר, האם אנחנו רוצות להתחייב להימנע מבירור מחלוקת בבית משפט (לגבי ילדים התוקף של התחייבות כזו חלקי בלבד)? אם כך אנחנו צריכות להסכים על בורר/ת (או על דרך לקביעת בורר/ת) שבידיו/ה נפקיד את הסמכות לפסוק במחלוקת בינינו. פסק שיחייב אותנו.

בעיני, אפילו ההסכם המינימלי ביותר מתייחס לכל הללו.

הסתייגויות ותוספות בהסכם לבנות זוג

ראשית, בעיני כל הסכם חייב להיות מלווה באנשי מקצוע מיומנים. בראש ובראשונה עו"ד אולם פעמים רבות בני זוג פונים להתייעצות עם איש מקצוע מתחום הטיפול בילד ובמשפחה על מנת להעריך את "טובת הילד" ואת הפרקטיקה של ההתנהלות אותה הם מתכננים.

שנית, בעיני לכל הסכם צריכות להתווסף צוואות (ועל כך אי"ה בפוסט נפרד).

שלישית, הנושאים שהעליתי אינם מתייחסים ליחסים בין בנות הזוג במקרה שאחת מהן חלילה לא כשירה לנהל את ענייניה (וקל וחומר לא כשירה חלילה להיות הורה). אצל בנות זוג הסדרה של הנושאים הללו היא חשובה במיוחד, בעיקר כשיש בני משפחה מדרגה ראשונה שמתנגדים לזוגיות ו/או לא מכירים בה. מאז 2016 ישנו הליך נפרד שמסדיר את הנושא הזה בשם "ייפוי כח מתמשך" (ועל כך אי"ה בפוסט נפרד). אולם עבור בנות זוג שאינן מעוניינות לערוך ייפוי כח כזה אני ממליצה להתייחס בהסכם גם לסיטואציה הזו.

רביעית, בני זוג שנישאים (במיוחד סטרייטים) צריכים לטעמי להתייחס גם לדרכי התרת הקשר הזוגי (בית המשפט המוסמך, מניעת עיגון וכיוצ"ב).

אישור ההסכם

זוגות נשואים, או שעורכים הסכם לקראת נישואיהן חייבים לאשר את ההסכם בבית משפט שייתן לו תוקף של פסק דין או לאשר אותו (לקראת נישואין) אצל נוטריון. לידועים בציבור אין חובה כזו. עבור ידועים בציבור "סטרייטים" ישנו פסק דין של בית המשפט העליון שמאפשר לאשר את ההסכמים בבית משפט וכך נהוג בפרקטיקה המשפטית. לעומת זאת, עבור ידועים בציבור מאותו מין, אין פסק דין כזה. רק בעשור האחרון החלו בני זוג מאותו מין לפנות לבתי המשפט בבקשה לאישור הסכמי זוגיות וממון. בתחילה הייתה מחלוקת משפטית האם מדובר ב"בני זוג", ולפיכך האם בכלל בית המשפט מוסמך לאשר הסכם כזה אולם כיום הסכמים אלו מאושרים בבתי משפט לענייני משפחה כדבר שבשיגרה.

רוב עורכי הדין ממליצים לבני זוג מאותו המין לאשר את ההסכם בבית המשפט הן משום עוצמת התוקף של פסק דין, הן בשל כך שהסכם הנוגע לקטינים חייב באישור בית משפט, הן בשל כך שמועיל ששופט מקצועי יקרא את ההסכם, ובהתאם לצורך ידרוש מבני הזוג להבהיר אותו על מנת למנוע מחלוקות בעתיד, והן מטעמים פוליטיים – על מנת להנכיח את הזוגיות הלהטב"קית.

עם זאת, אני סבורה שיש מקום לשקול את הפרקטיקה הנוהגת מכמה טעמים. ראשית, לא מובן מאליו בעיני, שיש צורך לערב את המדינה ואת מערכת המשפט בביסוסו של התא המשפחתי (או בהפסקתו). אלא כמובן במקרה של מחלוקת שאז יש צורך במערכת משפטית שתכריע בה. בעיני, ממש כמו שאיננו מבקשים מבית המשפט לאשר לנו חוזים עסקיים, חוזי מקרקעין וכל חוזה אחר, יש לבחון מדוע לאשר חוזים בעניין האישי ביותר שלנו – חיי המשפחה שלנו? מדוע בכל התחומים אנו והמדינה כאחד מתנהלים כאנשים אוטונומיים ומניחים כמובן מאליו (בד"כ) שמה שהסכמנו עליו מחייב אותנו אולם בעניינינו המשפחתיים המדינה ואנחנו סבורים שעליה להתערב??? אני ערה מאוד לכך שאופן ההתחייבות שלנו בתוך המשפחה שונה מהותית מהקשרים אחרים אבל אני סבורה שהפטרנליזם הזה, ראוי למחשבה נוספת.

שנית, כפי שציינתי לעיל, בתי המשפט אינם מאשרים בתחילת הזוגיות את כל חלקי ההסכם. כאמור הם אינם מאשרים הסכם הנוגע לילדים שטרם נולדו. דווקא משום כך יש בעיני חשיבות לתקף את ההסכם גם בלי קשר לאישורו בבית המשפט.

שלישית, פסקי דין הנוגעים לקטינים אינם בעלי אותה עוצמה סופית כמו פסקי דין רגילים. אם יש לנו סכסוך משפטי עם השכנים ובית המשפט פסק בו משהו, איננו יכולים להגיש שוב תביעה. לעומת זאת, לגבי נושאים הנוגעים לטובתם של קטינים תמיד נוכל לטעון שהשתנו הנסיבות. אם כך, הטעם הפרגמטי המרכזי ביותר לאישורו של ההסכם – דהיינו מתן תוקף של פסק דין הוא חלקי ביותר במקרים של הסכמי זוגיות.

בעיני, בין אם מגישים את ההסכם לאישור בית משפט ובין אם לאו ראוי שבני הזוג יתחייבו לא להעלות טענות כנגד תוקפו של הסכם שהם ניסחו בעזרת אנשי מקצוע. (לעיתים במהלך עריכת ההסכם פונים בני הזוג גם לייעוץ עם מטפלים מתחום הטיפול בילד ובמשפחה על מנת לבחון את טובת הקטינים) ולהחיל על עצמם את ההסכם מיום חתימתו. (בשפה משפטית קוראים לכך "שימוש בדיני השתק ומניעות" דהיינו שאני מתחייבת להיות מושתקת ולהימנע מלהעלות טענות מסוימות גם אם הן נכונות.)

משהו על הניסיון המצטבר

כאמור, כבר כמעט עשרים שנה אני עוסקת בעריכת הסכמי זוגיות וממון. ברי כי בטווח כזה של זמן, פנו אלי גם זוגות שערכו את ההסכם ולאחר זמן הזוגיות לא צלחה והם החליטו להיפרד. אומר ביושר לב, נדיר שההסכם סיפק את כל צרכיהם. בד"כ הם נזקקו להסכם משלים ולו כדי להחיל את העקרונות שהסכם הזוגיות סיפק על הסיטואציה הקונקרטית שנוצרה ו/או כדי לנסח את הפתרונות אליהם הגיעו על פי הוראות ההסכם לפתרון מחלוקות. אבל אני יכולה לומר בגאווה גדולה, שנדיר הרבה יותר שהם הגיעו להליכים יקרים ומורכבים בבתי המשפט. במשך קרוב לעשרים שנה, נתקלתי רק בזוג אחד שערך הסכם כזה והפרידה נוהלה בהליך משפטי יקר וקשה, ובעוד שני מקרים שבני הזוג נזקקו רק לגישור אולם לא החילו את עקרונות ההסכם על הסכם הפרידה. בד"כ בני הזוג ידעו מה זכויותיהם וחובותיהם במקרה של פרידה ואלו הנחו את דרכם גם בעת המשבר. אני חייבת לומר שלא מצאתי מחקר על חשיבותם של הסכמי זוגיות וממון למתן את משברי הפרידה כשחלילה היא מתרחשת, אולם במהלך השנים נוכחתי לדעת שהעובדה שהסכמים אלו מוכיחים את עצמם פעם אחר פעם כממתנים משברי פרידה אינה רק פרי תחושתי האישית אלא גם של חבריי למקצוע העוסקים בעריכת הסכמים כאלו.

במהלך השנים הללו, קרו שלש – ארבע פעמים שזוגות נפרדו בעת עריכת ההסכם. פעמיים הם אמרו לי מפורשות שהצורך להגיע להסכמות חשף עבורם שקיימות ביניהם מחלוקות שהם אינם יכולים או רוצים לגשר עליהם. אני מודה שעד היום אלו ההסכמים שאני גאה בהם במיוחד, על אף שאלו לא נחתמו. בעיני התפקיד הראשון במעלה של ההסכמים הוא להכריח את בני הזוג לדבר על השותפות אותה הם מנהלים, לראות שהם מסכימים על עיקריה, להבטיח שיש להם דרכים, בין בהדברות ישירה ובין באמצעות עזרה חיצונית לגשר ולהתפשר על המחלוקות הקיימות ביניהם.

לו הייתי צריכה לתת עצה משפטית אחת לאנשים שמתחילים זוגיות או נמצאים בזוגיות, בין אם הם מתכוונים להינשא ובין אם לאו, בין אם הם סטרייטים ובין אם הם להטב"קים, הייתי אומרת להם: "ערכו הסכם". אני מקווה שעכשיו אתן מבינות למה.

בברכת זוגיות מוסדרת בטוחה ומצמיחה

זיוה אופק, עו"ד