המאמר הנוכחי עוסק בשאלה, הפחות נעימה אבל המאוד מאוד חשובה, איך "מתגרשים"? המאמר אינו רלוונטי לידועים בציבור שכן, כפי שהסברתי במאמר על ידועים בציבור, "ידועים בציבור" אינו סטטוס משפטי אלא חזקה עובדתית וממילא כשהעובדות משתנות ובני הזוג חיים בנפרד, הם אינם ידועים בציבור יותר (לעיתים בשל מחלוקות שונות או לצורך שינויים ברישומי הביטוח הלאומי נדרשת הצהרה בעניין או קביעה משפטית אבל אין בכך סטטוס וזה אינו סעד העומד בפני עצמו אלא רק קביעה עובדתית לצורך חישוב של חובות וזכויות שונות). לכן השאלה "איך מתגרשים" רלוונטית רק לאנשים שנישאו, והם מבקשים לשנות את הסטטוס שלהם לגרושים, בין אם כדי שיוכלו להינשא לאחרים ובין אם מעצם העובדה שהסטטוס הקושר אותם לבן או בת זוג אליו אינם מעוניינים עוד להיות קשורים הינו שיקרי.
לפי החוק בישראל רק בתי הדין הדתיים בישראל מוסמכים לעסוק בנישואין וגירושין. כל בית דין דתי, מוסמך לגבי בני דתו. אולם מה קורה אם בני הזוג אינם בני אותה דת? ומה קורה במקרה של נישואים חד מיניים, שבתי הדין הדתיים כלל אינם מכירים בנישואיהם? יתר על כן, כיוון שבני זוג מאותו מין שנישאו, לא עשו זאת בישראל ולא על פי הדין בישראל, שאינו מאפשר נישואין לבני זוג מאותו מין, עולה השאלה האם בכלל בית המשפט בישראל מוסמך לדון בנישואיהן ולפי איזה דין.
כיוון שיש בישראל אנשים שאינם "בני דת מוכרת" וגם אנשים שנישאו עם מי שאינו בן דתם, (כאמור מחוץ לישראל, כי בישראל זה בלתי אפשרי) נחקק חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ"ט – 1969, המקנה סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לדון בהתרת נישואיהם של אלו שאינם יכולים להתגרש לפי הדין הדתי שלהם. כמובן שבשנת 1969 איש לא חשב על בני זוג מאותו מין אבל למעשה החוק יצר הליך פשוט ויעיל להתרת הנישואין לבני זוג מאותו מין, וכמו כל הליך הוא פשוט בעיקר כששני בני הזוג מעוניינים בכך במשותף.
למען האמת, ההליך להתרת נישואין בבית המשפט לענייני משפחה אפילו פשוט יותר לבני זוג מאותו מין, שכן במקרה של סטרייטים, לפני שבית המשפט דן בעניינם, הוא חייב לבדוק עם בתי הדין הדתיים של כל אחד מהצדדים האם הם חייבים בגירושין לפי הדין הדתי שלהם והאם הם יכולים להתגרש לפי הדין הדתי שלהם ורק אם התשובה של בתי הדין הדתיים היא שלילית קמה לו סמכות לעסוק בעניין. לעומת זאת, במקרה של נישואים חד מיניים בתי המשפט יודעים כעובדה שהדתות המוכרות בישראל אינן מכירות בנישואים חד מיניים ולכן הם רואים עצמם בעלי סמכות לדון בכך באופן מיידי.
גם העובדה שהנישואין בוצעו מחוץ לישראל נפתרת באופן פשוט למדי בחוק, ובלבד שבני הזוג בפועל חיו בישראל שכן, סמכות בית המשפט לדון מוקנית לו אפילו אם אחד הצדדים הינו תושב ישראל מספיק זמן (תלוי בנסיבות אבל לפחות בין שנה לשנתיים) ואם שני הצדדים חיים בישראל או לפחות שהם חיו בישראל טרם פרידתם יחול גם הדין הישראלי.
במקרה שהדין הישראלי לא חל, הרי מי שהגיש את הבקשה להתרת נישואין צריך להגיש חוות דעת של עורך דין מוסמך לפי הדין הזר לפיו שתקבע שלפי אותו דין ניתן להתיר את נישואיהם . כך למשל, אם זוג חי בצרפת. לאחר הפרידה אחד מבני הזוג עבר לישראל, הוא גר בישראל שנתיים, הוא יכול להגיש תביעה להתרת נישואין כנגד בן זוגו הצרפתי אבל הוא יצטרך למצוא עורך דין צרפתי שיכין עבורו חוות דעת המנוסחת כראיה לבית משפט (בעברית או באנגלית. ולעיתים בית המשפט יחייב אותו לתרגם מאנגלית לעברית בתרגום מאושר נוטריונית), שתקבע שאכן לפי הדין הצרפתי ניתן להתיר את נישואי בני הזוג.
בכל מקרה של מחלוקת בין בני הזוג הייתי ממליצה מאוד לא להגיש את ההליך עצמאית אלא לפנות לעו"ד/ית הבקיא/ה בתחום, אולם כשהבקשה מוגשת ע"י שני הצדדים בהסכמה, החוק להתרת נישואין קובע מפורשות בסע' 5(ג) "הסכמת בני הזוג תשמש לעולם עילה לגירושןי.". במקרה כזה יהיו שופטים שאף יפטרו את הצדדים מלהמתין לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ומדיון ופשוט יקבעו מיידית לאור הוראת סעיף 5(ג) לחוק כי הם קובעים בפסק דין הצהרתי שנישואיהם של הצדדים מותרים. יש לפנות למזכירות בית המשפט לענייני משפחה, להחתים אותה שפסק הדין הוא מקורי ועם פסק הדין ניתן לפנות למשרד הפנים ולשנות את תעודת הזהות.
חשוב מאוד: בני זוג שרשומים כנשואים במדינה נוספת בעולם, או שיש להם או למי מהם אזרחות במדינה נוספת והם מבקשים לוודא שלא ייחשבו נשואים באותה מדינה חייבים לוודא עם עורך דין מוסמך באותה מדינה כי פסק הדין הישראלי יוכר שם, באילו תנאים, ואם לא, איך ניתן לבצע את ההליך שם.
כפי שראינו, כשהדברים נעשים בהסכמה, ההליך הוא פשוט. אבל דורש קצת התעסקות עם בירוקרטיה. אז עבור מי שמעוניינת בהליך כזה ומוכנה להתעסק עצמאית בקצת בירוקרטיה הסבר קצר כיצד מגישים בפועל את ההליך: ראשית כל אחד מבני הזוג פונה למשרד הפנים בבקשה לתמצית רישום. (ניתן במקוון. בד"כ מתקבל תוך חודש-חודשיים.) בה מסמנים שמבקשים את כל פרטי המען שדווחו למשרד הפנים ואת כל פרטי הדת (כולל המרות דת אם היו, ודת ההורים והסבים והסבתות). יצויין שלפי התקנות יש חובה להמציא את המסמכים הללו, אולם בפועל בתי המשפט אינם נזקקים להם במקרה של זוג חד מיני, שכן לא משנה דתם בית המשפט יסכים להתיר את נישואיהם. אז אפשר לנסות להגיש בלי, ולציין בבקשה שלא הגשתם זאת שכן על אף דתכם ידוע לבית המשפט שבית הדין הדתי אינו מכיר בנישואיכם. מכל מקום בבקשה חובה לכתוב את כל הפרטים של שני הצדדים: שם מלא, מס' תעודת זהות, כתובת, מייל, טלפון ודת. כמובן שיש לצרף תעודת זהות וספח. חובה לציין את האזרחויות שלכם וגם את המקום בו אתם גרים בפועל. יש לציין מתי איך ואיפה נישאתם ולצרף תעודת נישואין מאושרת (רצוי באישור אפוסטיל או נוטריון ולעיתים ידרוש מכם ביהמ"ש גם תרגום לעברית). בד"כ אותו עתק שהגשתם למשרד הפנים לרישום הנישואין מצויין גם לבקשה הזו. יש לרשום את הנימוק לבקשה. למשל: "התגלעו בינינו מחלוקת ואנחנו איננו מעוניינים יותר להיות נשואים זה לזה". הייתי ממליצה גם להוסיף שלפי סע' 5(ג) לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ"ט – 1969 עצם הסכמתכם המשותפת היא עילה להתרת נישואיכם. כדאי לציין אם יש או אין ביניכם מחלוקות אחרות (רכוש / ילדים / מזונות). אם יש כדאי לציין במפורש שאתם מבקשים להתיר את הנישואין ללא קשר למחלוקות אלו. לאחר ניסוח הבקשה יש לכתוב "אנחנו [שמות ומספרי ת"ז] לאחר שהוזהרנו לומר את האמת שאם לא כן נהיה צפויים לעונשים הקבועים בחוק מצהירים בזאת שכל העובדות האמורות בבקשה הינן אמת".
על הבקשה חיתמו רק בפני עו"דית או מזכיר/ת בימ"ש שיאשרו את חתימתכם ושיזהירו אתכם שזה פלילי לשקר בבית משפט. את הבקשה מגישים לבית המשפט בשלושה עותקים ומשלמים שם (או בבנק הדואר הסמוך) את האגרה. וזהו בעצם. מאותו רגע פועלים לפי הוראות בית המשפט.
בברכת הצלחה ובשמחות
זיוה אופק, עו"ד