top of page

צווי אימוץ וצווי הורות אצל זוגות חד מיניים


על הורות טבעית ומשפטית


בעקרון יש שתי דרכים להפוך להורים, האחת היא ללדת/להוליד ילדים. דרך זו מכונה במשפט "הורות טבעית" או "הורות ביולוגית". ההורות הזו, גם היא לפעמים פיקציה משפטית. כך למשל, זוג הטרוסקסואלי נשוי שהשתמש בטיפולי פוריות, ואחד מבני הזוג או שניהם אינם הוריו הביולוגיים של הילד (אולם כשהאם היתה בהריון) ייחשבו לצורך העניין הורים ביולוגיים. יתר על כן, לפי המשפט הישראלי, זוג כזה, כשהוא נשוי, גם אם הוא פרוד, כשהאם הרתה לגבר אחר, אפילו אם האם והאב הביולוגיים יצהירו כי הם הוריו "הטבעיים" של הילד, הוריו הטבעיים ייחשבו בני הזוג הנשואים זה לזו.


הדרך השניה להפוך להורים היא באמצעות צו משפטי הקובע את ההורות. לכן ההורות הזו מכונה "הורות משפטית". במשפט הישראלי מצויים שני סוגים של צווים כאלו. האחד, והוותיק מביניהם הוא צו האימוץ, והשני הוא צו ההורות. יודגש: לאחר כינון ההורות אין במשפט הישראלי (לפחות להלכה) כל הבדל בין הורות "טבעית" להורות "משפטית". אין במשפט הישראלי "חצי הורות". כל הורות כוללת את מלוא הזכויות והחיובים שבין הורה לילד.


כיוון זוגות חד מיניים, מטבע הדברים, לפחות אחד ההורים אינו ההורה הביולוגי של הילד, הרי זוג חד-מיני המעוניין להביא ילדים לעולם, יזדקק להליכי ההורות המשפטית.


יודגש שכל הדיון בדבר צווי הורות וצווי אימוץ רלוונטי רק כשיש לילד הורה "טבעי" אחד (או בהעדר הורה "טבעי"). לפי הפסיקה כיום אין בישראל מעמד של שלושה הורים במשפחה ולכן אם ישנם שני הורים הכשירים לטפל בילד, לא ניתן לבקש הליכי הורות משפטיים.



צווי אימוץ


עד שנת 97' אנשים חשוכי ילדים, שביקשו תרומת זרע אנונימית פנו לבנקי הזרע. שם, לפי הוראות משרד הבריאות, היו שני "מסלולים". אם היה מדובר בזוג הטרוסקסואלי, הם פשוט היו מקבלים טיפול, ממש כפי שנהוג היום. אולם אם היה מדובר באשה פנויה, היא היתה נדרשת לעבור וועדה מקצועית, הכוללת אנשי מקצוע מתחום הטיפול בנפש ובמשפחה כמו גם לפחות איש דת אחד, ורק לפי אישורה של הוועדה היתה הפונה מקבלת אישור לטיפול. מספר נשים פנו לבג"ץ בטענה לאפליה. המפורסמת שבהן (למעשה היחידה שעתרה בשמה הגלוי היתה ד"ר ירוס-חקק). לוז הטענה היה שאו שמדינת ישראל מחלקת "רישיונות להורות" ואז יש לבחון את כשירותם ההורית של כל הפונים לבנקי הזרע, או שאין רישיונות להורות ואז בחינתן רק של נשים שאינן נשואות היא אפליה פסולה. הרעיון שהמדינה מחלקת "רישיונות להורות" יכול לעיתים לקסום לאנשים העוסקים בילדים ונוער בסיכון. אולם כאז כן עתה היה ברור שזהו רעיון מסוכן וקשה מאוד לקבלו במדינה דמוקרטית. מכאן שטענת האפליה לא רק היתה גלויה ופשוטה, אלא שהיה ברור שבהוראת מנכ"ל משרד הבריאות, ללא שום הליך חקיקה, ובחינה נרחבת של הנושא, "דה פקטו" המדינה החליטה על "רישיונות להורות". בלחץ בית המשפט העליון הוסכם על ביטול ההוראה ולמעשה מאז מתן פסק הדין (הקצרצר והלא מנומק) בוטלו הוועדות ובנקי הזרע נפתחו לכל המעוניינת בהם. עד לאותו רגע, נשים לסביות נמנעו מלהגיע לוועדות הללו, ואם הן הגיעו הרי שהן בד"כ הסתירו את עובדת היותן לסביות וביקשו תרומת זרע כאימהות יחידניות. ממילא כמעט ולא היו ילדים לבנות זוג לסביות. מאותו רגע, החלו נשים לסביות לפנות לבנקי הזרע ואכן נוצר "גל" של משפחות לסביות שילדיהן נולדו מזרע של תורם אנונימי. היום זה נראה כמעט מובן מאליו, אבל הילדים הראשונים שנולדו כתוצאה מפסק הדין המהפכני הזה הם היום בסה"כ בשנות העשרים לחייהם. אולם הילדים הללו, מבחינה משפטית, לא היו ילדים לאמהות לסביות אלא ילדים לאם יחידנית, אותה אם שילדה אותם, כ"הורה טבעית".


ד"ר ירוס חקק ובת זוגה, השתמשו בשירותי בנק הזרע, עוד לפני המהפכה שהן חוללו וילדו 3 ילדים. בתחילת שנות ה-2000 הן ביקשו לאמץ זו את ילדיה של זו. חוק אימוץ ילדים, תשמ"א -1981 (להלן: חוק האימוץ) קובע שככלל רשאים לאמץ ילדים רק "איש ואשתו יחדיו". אולם החוק קובע מספר חריגם שמאפשרים אימוץ גם ע"י מאמץ יחיד. או בשל כך שהוא בן או בת הזוג של הורה הילד או משום טובת הקטין. בתחילת שנות האלפיים סברו המערערות שבית המשפט יתקשה לקבוע כי המשפט הישראלי מכיר בבנות זוג מאותו מין כבנות זוג ולכן ביקשו להכיר בכך שזו טובת הקטין. ההליך נמשך כ-5 שנים ובסופו קבע בית המשפט העליון כי ככל שיוכח שזו טובת הקטין יוכלו בנות זוג לסביות לאמץ זו את ילדיה של זו (לא כבנות זוג, אלא משום טובת הילדים).


בנימה אישית אעיד, כשפסק הדין ניתן ילדיי שלי ושל בת זוגי היו כבני 3. אני חושבת שלעולם לא אשכח את היום. היינו אז חלק מקבוצה באינטרנט של זוגות חד מיניים. חגגנו בבכי של התרגשות מול המקלדת, על מנת לחלוק את התרגשותנו. באופן ספונטני נקבע מפגש עוד באותו יום. קשה לשכוח את שימחת אותו מפגש. אולם המציאות בפועל עדיין היתה קשה ומסורבלת.


על פי חוק האימוץ חובה לקבל תסקיר של פקיד/ת סעד בטרם ההחלטה על אימוץ. חובה גם להוכיח שהילד הוא בר אימוץ, דהיינו שאין לו אב. בנקי הזרע טרם היו מיומנים בסיפוק האישורים הללו, פקידות הסעד הגיעו מכל מיני רקעים, רובן לא פגשו מעולם משפחות חד-מיניות, לחלקן היו דעות קדומות כנגד משפחות כאלו, ו/או כנגד להט"בים בכלל. אולם בסופו של דבר, פקידות הסעד השופטים והשופטות (וגם בנקי הזרע) "הסתגלו" להליכים, וגם אם אלו לקחו חודשים ארוכים ולעיתים שנה ויותר, הילדים אומצו. לאט לאט, נתקלו המאמצות בפחות הומופוביה, וביותר הבנה וקבלה של אורח חייהן. לאט לאט, הרעיון המובן מאליו, שטובת הילדים היא שהוריהם מבחינה ריגשית כלכלית וחברתית יהיו גם הוריהם מבחינה משפטית, חילחל גם כלפי זוגות של לסביות.


אולם הקהילה הלהט"בית חיפשה הליך מהיר פשוט וזול יותר. למעשה, בעולם מתוקן גם המדינה היתה אמורה לרצות בהליך כזה. בד"כ פקידות הסעד לענייני אימוץ עוסקות בילדים שנמצאים בסיכון גבוה, ילדים שעליהן להוציא אותם ממשפחותיהם פן יבולע להם. ילדים שחיים במוסדות בהעדר משפחה מאמצת ופתרון ביתי. מהר מאוד, בקשות האימוץ של לסביות הפכו לאלפי בקשות, וכח האדם המצומצם ממילא של משרד הרווחה, שלא פעם כשל, מלהוציא ילדים מביתם במועד, או למצוא להם משפחה מאמצת בתוך זמן סביר, פשוט מרוב עומס, היה צריך להשקיע מאות שעות עבודה בילדים מטופלים ומטופחים שלא נשקף להם כל סיכון. למרות זאת, המדינה התנגדה שוב ושוב לכל הליך פשוט יותר. אבל בסופו של דבר הליך כזה נוצר...


צווי הורות


בשנת 1996 נחקק בישראל חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו – 1996. הידוע בתור "חוק הפונדקאות". החוק כוון אז לתת מענה כמובן רק לזוגות הטרוסקסואלים נשואים, ומשמעותו היתה שזוג נשוי כזה יכול להתקשר עם פונדקאית כך שהיא תישא את ההיריון עבורו. כזכור אשה יולדת כתוצאה מהיריון שלה נחשבת במשפט הישראלי להורה "טבעית". על מנת שהילד ייחשב כבנם של בני הזוג שהתקשרו עם הפונדקאית, היה צורך בהליך משפטי. לפי חוק הפונדקאות, הליך זה כונה צו הורות, ומטרתו הייתה לנתק את קשר ההורות הטבעית בין הפונדקאית לילד ולהכריז שהורי הילד הם בני הזוג שביקשו את הבאתו לעולם. ההליך הזה אמנם היה מיוחד לפונדקאות, והסתמך על תהליכים שכבר נבחנו בעין משפטית עוד טרם ההריון, אולם היה בראציונאל שלו דבר שהתאים עד מאוד למשפחות של לסביות. ככלל באימוץ, ילד נולד לתא משפחתי אחד, ובשל משבר באותו תא משפחתי הוא גדל בתא משפחתי שונה. זהו הבסיס המרכזי לאימוץ. כמובן שבמשפחות של לסביות בד"כ שתי בנות הזוג מחליטות יחד על הבאת הילד לעולם באמצעות אחת מהן, והילד גדל באותו תא משפחתי בו תוכנן לכתחילה שהוא יגדל. לעומת זאת, בפונדקאות, הילד גדל אצל הורים שלעיתים קרובות אחד מהם אינו הורהו הביולוגי (בפונדקאות בישראל, עד היום, לפחות אחד ההורים חייב להיות ההורה הביולוגי של הילד) אולם גדל במשפחה בה הוא תוכנן לגדול מלכתחילה. למעשה זה בדיוק המצב אצל מרבית הזוגות החד מיניים שפנו לבנק הזרע. אחת האימהות היא אם ביולוגית והילד גדל איתה ועם בת זוגה באותו תא משפחתי אליו הן התכוונו לכתחילה.


בשנת 2012 ניתן צו ההורות הראשון לבנות זוג לסביות, במקרה ששונה מהותית מצווי ההורות הניתנים כיום כדבר שבשיגרה, אבל היווה פתח לכינון ההורות המקובלת היום. מדובר על בנות זוג שרצו להביא לעולם ילד מתרומת זרע אנונימית, אולם בשל קשיי פוריות של האם שניסתה להיכנס להיריון היא נזקקה לתרומת ביצית. בהסכמת קופת החולים ומשרד הבריאות (הסכמה שלא היתה יכולה להינתן כיום, כי כיום לפי הדין לא ניתן לקבל תרומת ביצית שאינה אנונימית.) תרמה בת הזוג את הביצית לבת זוגה, זו אכן הופרתה בתרומת זרע אנונימית, הרתה וילדה. כזכור, אם שיולדת בסיומו של היריון נחשבת במשפט הישראלי לאם "טבעית" אולם מה מעמדה של האם הביולוגית??? לדעת מדינת ישראל על האם הביולוגית היה לפנות להליך של אימוץ בנה הביולוגי, שכן לפי המשפט הישראלי יש רק שתי דרכים להיות אם, או ללדת את הילד או לאמץ אותו. אמנם קיים הליך משפטי של צו הורות, אולם הוא מיוחד לילדים שנולדו בהליכי פונדקאות, ומנתק את הקשר בין הילד לאם שנשאה אותו ברחמה. שני דברים שלא התקיימו במקרה שלפנינו. בנות הזוג טענו שזה פשוט לא סביר באופן קיצוני שאם תצטרך לאמץ את בנה הביולוגי וביקשו מבית המשפט "צו הורות פסיקתי". ההליך לקח 5 שנים, בית המשפט סבר שיש צורך בתסקיר פקידת סעד בדומה לחוק האימוץ, אולם שאב השראה מחוק הפונדקאות ובסופו של דבר קבע שהאם הביולוגית היא אמו של הקטין.


יצויין שבמקביל, באותה תקופה, נדרש בית המשפט גם לצווי הורות יצירי פסיקתו עבור הורותם של אנשים שעברו הליכי פונדקאות מחוץ לישראל, בהם גם זוגות גברים ואנשים אחרים שלא רצו או לא יכלו לעבור את ההליך בישראל. ממילא בית המשפט נדרש לתת מענים לתאים משפחתיים שנוסדו "לכתחילה" אולם החוק הישראלי לא נתן להם כל מענה. בית המשפט הבין, שככל שלא יינתן מענה למשפחות הללו, יוותרו מאות ואולי אלפי ילדים ללא הסדרה של הקשר בינם לבין מי שהם חוויים כהוריהם. וכך צעד אחר צעד התרחב ההליך של הסדרת ההורות במשפחות לסביות באמצעות צווי הורות פסיקתיים. בתחילה נדרשו בנות הזוג לפנות לתסקירי פקידות סעד וההליך עדיין היה ארוך. למעשה הוא היה כמעט זהה להליך אימוץ ורק הראציונאל שלו היה שונה. אולם, בהעדר הכבלים של חוק האימוץ, די מהר ויתרו בתי המשפט על תסקירים, לעיתים הם אפילו ויתרו על דיונים, ההליך נעשה יותר ויותר מהיר, ומאז שנת 2021 ניתן להגיש את הבקשה לצווי הורות כחודשיים טרם הלידה ועד תשעה חודשים אחריה (כדי להנות מההליך המהיר. כשמדובר בבנות זוג אזרחיות ותושבות ישראל, שהחליטו במשותף על הבאת הילד לעולם והיו בנות זוג לפחות 9 חודשים לפני ההיריון בד"כ לא יידרש תסקיר אולם יידרש דיון בבית משפט. בנסיבות מיוחדות כגון אישפוז רפואי של הילד או אחת האימהות, או אפילו בשל קושי בטיפול בתאומים, או ילד נוסף לאותה משפחה שכבר קיבלה צו הורות בעבר, ייטו בתי המשפט לוותר אפילו על הדיון). במילים אחרות, בנות זוג שהגישו את הבקשה טרם הלידה, בד"כ יקבלו צו הורות בתוך כחודש-חודשיים ממועד הלידה לכל היותר ובאופן כללי, במקרים "הסטנדרטיים" ההליך נמשך חודשים ספורים.


בין צו הורות לצו אימוץ באופן מעשי אצל זוגות חד מיניים


כיום מרבית האימהות הלסביות פונות להליך של צו הורות וזה ההליך השכיח. עם זאת, יש מקרים שבהם נדרש או רצוי לפנות להליכי אימוץ למשל, כשהאם הלא ביולוגית הינה אזרחית זרה והיא מעוניינת כי גם בנה יהיה אזרח של אותה מדינה. כיוון שצווי ההורות הם פיתוח של הפסיקה הישראלית, לעומת מוסד האימוץ הידוע בכל העולם, ישנן מדינות שלא מכירות בצווי ההורות. במקרים כאלה מומלץ לפנות לצו אימוץ. גם במצבים בהם בנות הזוג לא הגישו את הבקשה במועד או כשההריון החל סמוך מאוד למועד תחילת הזוגיות ייתכן וייאלצו לפנות להליך האימוץ. ישנם שופטים שבמקרים כגון אלו יוותרו אפילו על תסקיר פקידת סעד על אף לשונו המפורשת של חוק האימוץ. מנגד, ישנם מקרים שדווקא הליך האימוץ בהם יכול להיות מורכב יותר מהליך של צו הורות, למשל כשהמאמצת והמאומץ אינם בני אותה דת, או כשהאם המאמצת מבוגרת מגיל 40. בכל מקרה שהעובדות בו אינן השכיחות ביותר מומלץ מאוד להתייעץ עם עו"ד/ית לשקילת האפשרות המתאימה ביותר.


למעשה מרבית ההליכים מוגשים באמצעות עורכי דין גם כשמדובר בהליכים "סטנדרטיים", גם כי אנחנו מיומנים בבירוקרטיה הזו ובעיקר כי מאוד שכיח שיש ויכוחים עם עורכי הדין של היועמ"ש בדבר האישורים הנדרשים או דרך הוכחת העובדות. עבור מי שאינו מכיר את ההליך זה יכול להיות מלחיץ מאוד ולפעמים גם מכשיל. עם זאת אין מניעה - במקרים שבאמת מדובר בזוגיות יציבה וארוכת טווח, כששתי בנות הזוג פחות או יותר בריאות ומתפקדות וללא עבר פלילי, כששתי בנות הזוג תושבות ישראל, וכשכל ההליך נעשה יחד - להגיש את הבקשות באופן עצמאי.


איך מגישים בפועל בקשה לצו אימוץ


יש למלא טופס בנוסח המובא בזאת, לחתום עליו בפני עו"ד או בפני מזכיר בית המשפט ולהגיש לבית המשפט לענייני משפחה. חובה לברר קודם לאיזה בית משפט עליכן לפנות כי לא כל בתי המשפט לענייני משפחה עוסקים באימוץ בפועל.



כפי שניתן לשים לב חלקים מהטופס (למשל סעיפים 20-24) לא רלוונטיים לאימוץ בין בנות זוג. אז פשוט כותבים שם שלא רלוונטיים ואם צריך מוסיפים מה כן רלוונטי. חשוב למלא את כל הסעיפים. לסעיף 25 הוא סעיף נימוקי הבקשה אפשר למלא בהפניה לדף מצורף ובדף המצורף להסביר מדוע האם הלא ביולוגית רוצה לאמץ את הילד של בת זוגה. הדבר הכי חשוב בסעיף זה הוא להדגיש שלילד אין אב ידוע ולהביא לכך הוכחות (למשל אישור בנק הזרע ורופא הפוריות). באופן כללי כדאי לצרף מסמכים התומכים בנימוקים שלכן.


הטופס יועבר לשופט ולמשרד הרווחה (לשירות למען הילד) ומשם תונחו כיצד ההליך ממשיך. לפעמים כדאי לנג'ז טלפונית לשירות למען הילד, כאמור הילדים שלכן אינם בראש סדר העדיפויות. פשוט כי אינם בסיכון...


איך מגישים בפועל בקשה לצו הורות


לבקשה לצו הורות אין טופס מובנה. פשוט צריך לכתוב לבית המשפט לענייני משפחה את כל הפרטים שלכן, המבקשות (שם, ת"ז, מען, מייל, טל' וכמובן לצרף צילום ת"ז עם ספח) שמוגשת כנגד היועץ המשפטי לממשלה הוא המשיב. ולכתוב בכותרת שאתן מבקשות צו הורות פסיקתי.


לאחר מכן צריך לכתוב את כל העובדות שבזכותן (או בגללן) אתן מעוניינות בצו ההורות ולצרף מסמכים שמעידים שכך הוא. על מנת שהבקשה תתאים לנהלים של היועץ המשפטי לממשלה כך שהוא לא יתנגד חשוב שהעובדות בבקשה יכללו את הנתונים הבאים:


1. מועד תחילת הזוגיות (ושהיא קודמת לפחות ב-9 חודשים להריון) כולל מסמכים שמעידים שאכן כבר הייתן אז בנות זוג (למשל: תעודת נישואין, הסכם משותף להשכרת דירה או אפילו תמונות ווטסאפ / פייסבוק נושאות תאריך מתאים).


2. שפניתן יחד לבנק הזרע ועשיתן את התהליך בשותפות. רצוי מאוד לצרף הסכם משותף לפתיחת התיק בבנק הזרע.


3. שהילד/ה נולדו מתרומת זרע אנונימית. כאמור זה קריטי להתקבלות הבקשה. לכן חשוב לצרף מסמכים שיוכיחו זאת. בעיקר אישור מבנק הזרע על "שיחרור המנה" ואישור רופא הפוריות על הזרעה של זרע מתורם אנונימי. כמובן שקריטי שהתאריכים יתאימו.


מי שעברה תהליכי IVF ולכן יש פער זמנים בין "שחרור" מנת הזרע להפריה, צריכה להביא מסמך ממרפאת הפוריות שהם שמרו את מנת הזרע והשתמשו לצורך הפריית הביצית בזרע תורם אנונימי.


4. שערכתן הסכם זוגיות וממון. כמובן לצרף את ההסכם. יש להניח שתקבלו את הצו גם ללא הסכם אולם מבחינת היועץ המשפטי זה מנוגד להנחיותיו.


5. שאין לכן הרשעות קודמות בשל עבירות מין ואלימות. אם תתנגדו להצהיר על כך היועץ המשפטי פשוט יבדוק את מרשמכן הפלילי ובית המשפט לא יחייב אתכן, אולם, כאמור, כדי לעמוד בהנחיות היועמ"ש ולקבל את הצו ללא עימותים אלו חלק מהעובדות הנדרשות.


עליכן לתצהיר בפני עורך/כת דין או בפני מזכיר בית המשפט שכל העובדות בבקשה הן אמת בנוסח דומה לנוסח התצהיר שבתחתית טופס בקשת האימוץ, ולהגיש את הבקשה ב3 עותקים (אחד חוזר אליכן) במזכירות ביהמ"ש לענייני משפחה שבאזור מגוריכן.


משם בית המשפט ועורכת הדין של משרד הרווחה (לשכת היועמ"ש) ינחו אתכן בהמשך.


בהצלחה רבה

זיוה אופק, עו"ד


21 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page