"נדרשת כל הזמן נדיבות של כמה יש לי לתת ומה אני צריכה" (רוית, יועצת זוגית)

תקופת מלחמה מכניסה את המתח בחוץ גם לתוך הבית. בשיחה עם רוית צור וייסלברג, מטפלת פרטנית ויועצת משפחתית זוגית, היא נותנת כלים רעיוניים ומעשיים איך לצלוח את התקופה מבחינה אישית וזוגית.

אלה ימים מתוחים. החדשות הרעות, אי הודאות ביחס לעתיד, אובדן תחושת הביטחון האישי – כל אלה מחלחלים לתוך כל אחת ואחת מאיתנו ומייצרים דאגה, עצב, קושי, תפקוד ירוד, ונוסף על כל אלה, גם רגשי אשמה עליהם:"יש כאלה שקשה להן יותר, אז למה אני ככה?" / "לא איבדתי אף אחד קרוב אז מה יגידו כאלה שכן איבדו?"/ "לפחות יש לי קורת גג, אסור לי להתלונן". בליל הרגשות הקשים האלה נכנסים גם לתוך הזוגיות, שמצד אחד, מהווה או אמורה להוות עוגן במים סוערים, אבל מצד שני, היא מערכת עדינה בין שתי נפשות המצויות לרוב באותו מרחב קטן, הבית, וכשכל אחת מתוחה בפני עצמה, הדרך להתנגשות, להתאכזבות, לכעס, עלולה להיות מהירה. אז כדי לעזור לנו לעזור לעצמנו ולבת הזוג שלנו לעבור את הימים האלה באופן מיטיבי, שוחחתי עם רוית צור וייסלברג, מטפלת פרטנית ויועצת משפחתית-זוגית ומטפלת אינטגרטיבית בטיפול קוגטניבי התנהגותי/ גל שלישי מיינדפולנס , act, mbct , cft , בעלת תואר שני בהצטיינות יתרה בלימודי משפחה ובייעוץ זוגי. רוית היא גם בת הזוג של אורלי, ואמא לשני ילדיהן, מורי ואסי. ביקשתי ממנה מחשבות, תובנות ועצות מעשיות על התקופה הזאת בפן הזוגי, ורוית פתחה בפניי גם דרכים חומלות לחשוב על המצב וגם כלים פרקטיים לצלוח אותו.

קרדיט צילום: מירית קרמן

מה מאפיין תקופת מלחמה מבחינה זוגית ומה האתגרים שהיא מביאה?

קודם כל, עצם השאלה של מה מאפיין תקופת מלחמה זה משהו שקשה לענות עליו, כי אנחנו מתמודדות עם משהו שאף אחת מאיתנו לא פגשה עד היום. זאת אומרת, אי אפשר למצוא את המקרה שלפנינו בספרים או בפרקטיקה או בקליניקה של עיתות משבר. זה לא דומה לשום דבר שהיה. אנחנו לומדות ולומדים את הכל תוך כדי תנועה.

שנית, אגיד שבינתיים מה שאני פוגשת מולי מלמד אותי שמידות החוסן והקרבה שהיו לזוגות בימים כתיקונם, מנבאות במידה רבה איך הם יהיו גם בעת משבר, וזה נכון על כל משבר: מחלה, איבוד עבודה, אובדן בן משפחה, אז בטח גם משבר כמו שאנחנו חוות היום.

עם זאת, למשבר הפעם נוספים עוד שני אתגרים, שלא נמצאים בכל משבר. האחד הוא ממש ברמה הפיזיולוגית: התקפי חרדה, קוצר נשימה, חוסר שינה, והשני הוא אידיאולוגי, כאשר יש פערים בין בני הזוג איך להגיב למצב: האם צריך לנסוע לחו"ל או דווקא להישאר? האם לשלוח את הילדים למסגרת או להשאיר אותם בבית? כמה חדשות לצרוך? ועוד. הדברים האלה מוסיפים מתח בתוך הזוגיות על המתח שגם ככה קיים בחוץ.

האם חוסר הסכמה כזה מעיד על בעיה?

לגמרי לא. בתוך צמד של שני אנשים, כל אחד פועל באופן אחר. במנגנון flight או fight – התגובה הפיזיולוגית האוטומטית של הגוף לנוכח איום כלשהו - אפשר לראות תגובות מנוגדות: יש כאלה שנכנסו לתוך עשייה, הלכו לחמ"לים, אפו עוגות, ויש כאלה שרק רצו להישאר בבית עם המשפחה ולהתגונן. לכל אחד ואחת יש קצב אחר וכל אחד ואחת מגיב אחרת למצבים שהם כל כך דרמטיים.

אז כאן באמת יכול להיווצר עימות.

לכן העבודה החשובה היא להחזיק בתודעה שכל תגובה היא נורמלית במצב לא נורמלי, ומתוך כך באמת לתת את המקום לכל התנהגות שלא תהיה: היא עושה לה טוב לפתוח חמ"ל, ולי עושה טוב להיות רק עם הילדים - להכל יש מקום. צריך לכבד מאוד את הקצב אחת של השנייה. אספר עלינו, על אורלי ועליי: בימים הראשונים למלחמה, אני הייתי במקום של לפתוח מרחבי שיתוף, שיבואו אלינו נשים ואנשים ונדבר, ואורלי בכלל לא הייתה שם, היא לא רצתה להכניס אלינו אנשים זרים הביתה, רגע אחרי פלישות לתוך הבתים. אז איך למצוא את מקום האמצע בין שני אנשים בתוך הבית במצב שהוא מאוד קיצוני? נדרש המון כבוד לקצב של בת הזוג, לרגישויות שלה, לאיפה שהיא נמצאת בתוך הדבר הזה. זה לא קל. ראיתי הרבה זוגות שאחד הצדדים הרגיש מעין 'הפרת חוזה'. זאת אומרת, הצד שתמיד היה אמון על החוסן, פתאום נשבר והתפרק, והצד השני אמר לעצמו, רגע, לא על זה חתמתי, היא תמיד העוגן שלי ופתאום אני צריכה לאסוף את השברים? זאת הרגשה קשה, לשני הצדדים, ולכן חשוב מאוד לזכור כל הזמן שמה שעובר עלינו עכשיו הוא מאוד קיצוני, הוא לא משהו שנתקלנו בו ולא הכרנו שום דבר שדומה לזה.

חוץ מלזכור את זה, מה עוד אפשר לעשות, פרקטית?

מערכת העצבים שלנו מורכבת משלוש מערכות ויסות, אחת מהן היא מערכת האיום שעובדת ביתר שאת לאור המצב, לכן אנחנו צריכות להגביר תנועה של מערכת ההרגעה וההתחברות. ברמה הזוגית, אני עובדת עם שלושה כללי אצבע:

1. נגישות- אני פה בשבילך.

2. תגובה - אני לא רק פה אני גם מגיבה לצרכים שלך.

3. תגובה הולמת לצרכים - מתן מענה מדויק לצרכים שעלו בתוך הזוגיות. למשל, אם היא צריכה מגע אני לא אשב ואטיף לה עכשיו אידיאולוגיות אלא אתן מענה מותאם למה שהיא צריכה.

המשולש הזה דורש מאיתנו להפחית ביקורת - לא לדבר על למה את כך ולא אחרת, אלא לדבר יותר מה אני צריכה. לשקף את הצרכים שלך באופן הכי מדוייק שאת יכולה כדי לקבל עליהם מענה.

צריך לזכור, אנחנו מחזיקות כרגע במשאבים נפשיים מוגבלים, הבטריה של כולנו היא על אפס עד עשרה אחוז, אז צריך ממש לבחור את המלחמות שלנו. צריך לדעת להבליג על עוד כוס בכיור או כביסה שמונחת יותר זמן ממה שציפינו. זה לא חשוב עכשיו. כשהבית הארצי והרוחני שלנו הוא בזעזוע כל כך עמוק, אנחנו רוצים לאפשר עד כמה שיותר שהבית הזוגי, המשפחתי יצליחו להוות עוגן בטוח.

נגישות, תגובה, ולא סתם תגובה אלא תגובה הולמת, הפחתת ביקורת. רשמתי, עוד משהו?

העיקרון שאני עובדת איתו הוא "לא לעשות לבדוּת", זה תרגום מאנגלית של Undoing aloneness. זאת אומרת, להחזיק את הענף הזוגי, ולחשוב ולדבר כל הזמן בהיבט שהוא זוגי. אני לא משאירה את האדם שאיתי לבד, לא עם רגשות קשים, לא עם מחשבות קשות, ולא עם תחושות קשות. צריך לזכור גם שלהרבה אנשים נשמטה גם הקרקע האידיאולוגית מתחת לרגליים, ומי שזה קרה לה צריכה לדעת שיש עבורה מקום להרגיש את כל הרגשות שהיא מרגישה כרגע – גם אם אלה רגשות קשים מאוד של "להרוג את כולם" או של "אני לא רוצה לחיות פה". היא צריכה לדעת שיש לה מקום בטוח להרגיש את הרגשות האלה, כמה זמן שיידרש, בלא שיפוטיות, ובהמשך היא תרגיש רגשות אחרים. חשוב שלא תיפתח בתוך הבית גם זירה של מאבק על מה לגיטימי להרגיש ומה לא לגיטימי, בתקופה שבה גם ככה הכל מאבק. אנחנו נאבקות ונאבקים לעבור את היום, את השעה הקרובה, עוד לוויה, עוד שבעה שצריך ללכת אליה, עוד דאגה כללית, עוד חדשות רעות. אסור להישאר בזה לבד.

עיקרון נוסף הוא להישאר בעכשיו. צריך כל הזמן להצליח לדבר: "מה אני צריכה עכשיו". ושוב ושוב להחזיר לכאן ועכשיו. כל פעם שמישהי רצה לחרדה קיומית, למחשבות על העתיד של הילדים שלנו כאן, לשאלות על פרנסה, בת הזוג צריכה כל הזמן לעזור לחזור לכאן ועכשיו: עכשיו יש לנו משפחה סביבנו, עכשיו יש לנו ממ"ד, עכשיו יש לך אותי. נשימה היא כלי שעוזר לזה כי נשימה תמיד יש לנו כאן ועכשיו אז קל לחזור להיות איתה.

את יכולה להרחיב, איך לנשום? כי כמו שאמרת זאת פעולה אוטומטית, אבל יש דרך לנשום כדי להירגע, נכון?

המאמץ שלנו צריך להיות לווסת את מערכת האיום. השיטה היא נשימות וגאליות, שזה אומר, שאיפה עמוקה עמוקה בספירה של 8, החזקה ואז שאיפה איטית איטית החוצה. לעשות את זה לפחות 3 פעמים 2 דק כל פעם. זה מאותת לגוף שהוא לא בסכנה יותר. ומעבר לויסות מערכת האיום, כדי להגביר את מערכת ההרגעה וההתחברות, חשוב להיות במגע כדי להעלות את רמת האוקסיטוצין בגוף. אם לדקדק אז רצוי חיבוקים 8 פעמים ביום של לפחות 40 שניות.

אבל, למשל, זוג שהיה בקונפליקט ובתקופה מאתגרת עם פרוץ המלחמה. איך הן אמורות להרבות עכשיו במגע, להתחבק כל כך הרבה?

אי אפשר לעבור מאפס למאה, זה מאוד קשה, אבל זה מחזיר אותנו לעיקרון של "לא לעשות לבדיות". אז להתחבק ולהתקרב כמה שאפשר. באופן כללי מול בת הזוג, צריך לעשות כמו ברומטר, מה הסוללה של בת הזוג שלי היום, ומה שלי, כי זאת סוללה משותפת. אם אני רואה שלה יש 50% ולי יש 60%, אז מה האקסטרה שאני יכולה לעשות היום כדי להיטיב עם הבית, עם הזוגיות, ומנגד, אם אני מרגישה שהיום לי אין בטריה, ואני צריכה לשכב או אמבטיה ארוכה לעצמי, להגיד את זה ולקחת את הזמן הזה לעצמי כדי שהבטריה המשותפת לא תיגמר. נדרשת כל הזמן נדיבות של כמה יש לי לתת ומה אני צריכה, ותשומת לא לגמור את הבטריה – שהיא בטריה זוגית, יחידה אחת.

מעבר לחיבוקים ולמגע, מה עוד עוזר למערכת ההרגעה וההתגברות?

לשמוע מוזיקה מרגיעה, להתקלח ולהיות במים, מסאז'ים, נשימות, חיוך לעצמי במראה, מאור פנים, נרות, אוכל מנחם ומרגיע. וכמובן שחשוב להקפיד על תזונה בריאה ושעות שינה. חשוב לייצר עוגנים קבועים, גם אם הם של כמה דקות. אם את רגילה לעשות ספורט שעה ביום, אז אפילו תעשי עשר דקות, חמש דקות, אבל תעשי. אותו דבר לגבי לבשל, גם אם לא כמו שאת רגילה, לבשל משהו, להיות בעשייה הקבועה הזאת. חשוב גם לתרגל הודיה לפני השינה או בבוקר.

את יכולה להסביר איך מתרגלות הודיה?

בלילה לפני השינה או בבוקר להחזיק מחברת קטנה ליד המיטה ולכתוב או לשתף את בת הזוג בשלושה עד חמישה דברים שאני מודה עליהם היום: יש מים בברז, שתיתי קפה ברצף, כולם בריאים ומוגנים וכד'. אלה יכולים להיות רגעים קטנים כגדולים, לשמוח בהם, שכן נמצא שתרגול של הודיה והכרת הטוב מאוד עוזר להרים את הראש בימים כאלו. גם ברמה הזוגית אפשר לעשות את אותו דבר: תודה שהכנסת מדיח, תודה שקילחת אותם כשראית שכבר אין לי כוחות, תודה שהכנת מרק מזין.

את מוצאת משהו ייחודי לזוגות נשים בכל המצב הזה וההתמודדות איתו?

יש נושא שהוא לא פוליטיקלי קורקט: הרבה זוגות הטרו סביבנו דיברו על הצטיידות בנשק, ולאט לאט לכולם סביבנו נהיה נשק. ואורלי ואני חשבנו: אנחנו בדירת קרקע, אנחנו זוג נשים, אין מי שיגן עלינו. סביב הרבה חברות שלי אין מקום לחרדה הזאת או למחשבה הזאת: מה פתאום אנחנו זקוקות לגבר? אז לא די בפחד, עכשיו נוספות עליו בושה ואשמה, על כך שאנחנו מרגישות רגשות שהם מאוד הישרדותיים וראשוניים.

כמו ביחס לשאר הרגשות שציינתי, הייתי רוצה שלפחות בתוך הבית יהיה מקום להגיד גם את הרגש הזה ולהרגיש אותו: להרגיש פחד שאני לא אהיה מסוגלת לשמור על הבית שלי, הילדים שלי, אשתי, כי אני אישה. ולהיות עם זה ביחד.

חוץ מתחזוק הזוגיות כפי שתיארת והרגעת מערכת העצבים בעזרת הכלים שתיארת, מה עוד יכול לעזור בזמן הזה?

חשוב לומר שההיתלות לא צריכה להיות רק ברמה הזוגית. צריך לזכור שלקהילה שלנו יש כוח משמעותי, וזה בסדר לרצות להיתמך לא רק על ידי בת הזוג אלא גם על ידי החברות, המשפחה, הקהילה. הדברים האלה עוזרים לנו לגייס חוסן. יש זוגות שנוטים להיסגר פנימה, אבל לחלקנו טוב להיות במעגלי שיח, להתחבק, לדבר. אם יש מצב שאחת יותר זקוקה לזה והשנייה לא, אז לתת מקום לרצון הזה ולצורך הזה.

מה לגבי זוגות עם ילדים?

מאוד חשוב לשמר את המסורות המשפחתיות ואת הדברים שהמשפחה אוהבת לעשות ביחד – אם זה לשחק משחקי קופסה, לטייל, לשבת לשתות שוקו חם, לעשות קידוש, ליצור יחד. כל הרגל משפחתי שיש - להמשיך אותו, כי זה מחזק את החוויה של חוסן משפחתי וחוסן זוגי. כדאי גם לנסות להיזכר בהתמודדות עם משברים קודמים, למשל משבר הקורונה שהיה לא כל כך מזמן – מה עזר לכן אז? איזה משאבים גיליתן כזוג? כמשפחה? ולחזור ולמצוא את המשאבים האלה.

יש כאן זוגות של קוראות שחוות בדידות קהילתית ומשפחתית, במובן של משפחה מורחבת, בשל הבחירה שלהן לחיות בזוגיות נשית. האם יש לך עצה טובה בשבילן?

קודם כל חשוב לי לומר שזאת חוויה לא פשוטה, ולתת מקום לקושי הזה. שנית, במקרה כזה, הייתי מזמינה לפרו אקטיביות. זאת אומרת, אם אין סביבכן קבוצת שוות לכן, אז הייתי מקימה את הקבוצה הזאת, ואם אין שכנים שאני מכירה בבניין אז לגשת, ממש פיזית לדלת, להכיר את השכנים, ואם מישהי מבנות הזוג צריכה מעגל שיתוף, אז ליזום אותו. הצורך בסביבה תומכת רחבה משמעותי בימים האלה, כי אני מדברת ומספרת על מחשבה שהייתה לי, נגיד על פחד מחדירת מחבלים בלילה ומחשבות איך אגן על הילדים, ואז עוד מישהי משתפת ומספרת שהיא בודקת עשר פעמים את החלון, ועוד מישהי מספרת מה היא עושה, ויש בזה משהו שמנרמל את כל התחושות והמעשים האלה, וזה מרגיע את מערכת העצבים שלנו. הצורך בקהילה תומכת נוסף על הזוגיות לא מעיד על חולשה של הזוגיות, להפך, הוא מעיד על היכולת שלה לראות מכלול צרכים. מפגשים קהילתיים מייצרים חיבוק, חיבוק מייצר אוקסיטוצין, שנוצר מרגעים של נדיבות וחסד, ואם זה לא מגיע אליכן, אז תתחילו אתן את התנועה, תניעו את הגלגל.

עוד משהו?

לנסות לשמור על חוש הומור. זה מאוד עוזר. גם לרקוד כמה דקות, להיות בתנועה, להזכיר לעצמנו שהכל חולף ולהמשיך להחזיק בתקווה ביחד שהדברים יעברו וימים טובים לפנינו.

ליצירת קשר עם רוית:

רוית צור וייסלברג 052-8821561 ravitzur1@gmail.com