להיות להט"ב זה טרנד?
- רננה שילה
- לפני 7 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
טור דעה מאת רננה שילה
"היום כולם להט"בים, זה נהיה טרנד". גם אתן שומעות את זה מסביבכן הרבה?
בואו נדבר על הטרנד.
איך זה שפעם לא היו להט"בים כמעט, והיום נדמה שזה משהו שנמצא בכל מקום?
אני יכולה לדבר על הסבל שעדיין כרוך כמעט תמיד במסלול שאנחנו עוברים, להט"בים דתיים, על הדרך המפותלת שאף אחד לא רוצה לעבור רק בשביל "טרנד". יש לי כל כך הרבה לומר על השנאה העצמית, על הפחד להביא את עצמך כפי שאת, על חוסר הוודאות האינסופי שיש כשאת בארון ומתכננת אלטרנטיבות ליום שבו אולי לא יקבלו אותך. אני יכולה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה, כי בשלב כלשהו הסבל יפסיק להגדיר אותנו. אנחנו לא חייבות וחייבים לעבור דרך איומה כדי להצדיק את הבחירה בזהות שלנו, כדי שיבינו שאין לנו ברירה אחרת, זה מי שאנחנו.
במקום זה, אני רוצה לדבר על גאולת הגוף.
כשהייתי באולפנה, שנת 2017, התשע"ח, השיח כבר לא היה שמרני כמו פעם. כבר דיברו במגזר על מיניות ועל גוף, הביאו לנו סדנאות למיניות בריאה, קראו לאיברים בשמם. דיברו על חיבור לגוף ועל המחזוריות החודשית ואפילו על עונג של אישה, על יחסי אישות שצריכים להיעשות מתוך חשק ורצון. זו היתה בשורה. קיבלנו משהו שהמורות שלנו וההורים שלנו לא קיבלו. משהו שהדחיקו כל כך הרבה שנים, אבל אצלנו סוף סוף עשו תיקון. זו היתה גאולה.
משיכה לנשים, כמובן, נשארה בחוץ. "מיניות בריאה" אף פעם לא כללה מיניות שאינה בין גבר ואישה במסגרת נישואין. המסר שעבר היה: תקשיבי לגוף שלך, אבל אם הוא אומר לך להיות עם אישה, תפסיקי להקשיב. יש גבול.
עשיתי את זה. הייתי מחוברת לגוף וגם לרוח, אבל התאמצתי בכל הכוח לא לשמוע את מה שהגוף צעק. במשך כמה שנים, זה כמעט עבד, אבל המחיר של גאולת הגוף הוא שיש לסביות.
כל עוד הכל היה מושתק, לא דיברו על זה, מיניות לא קיבלה במה, ומיניות נשית הודחקה לחלוטין - לא היו לסביות. כלומר, היו, אבל לא עלה בדעתן להגיד את זה בקול. סביר להניח שהרבה מהן בכלל לא ידעו. אולי חשבו שככה זה, ככה כולן מרגישות. זוגיות שיש בה אהבה היתה פריבילגיה לכולם, לא רק ללהט"ב. אבל אם אנחנו דורשים אהבה וחיבור בין בני זוג, אם אנחנו דורשים הקשבה לגוף, כנות שאין בה ריצוי, עונג - המחיר הוא שיש נשים שיגלו שהן לסביות או ביסקסואליות. ברגע שהכנסנו את הערכים האלה לסל, אי אפשר לסגת.
אז אולי היה עדיף להישאר ככה? אולי לא היינו צריכים להיפתח, לתת מקום לגוף, לדבר על מיניות?
אני מניחה שיש כאלה שיסכימו עם זה, אבל מאמינה שהם לא הרוב. הרוב לא היו מוותרים על ערכים של חיבור, פתיחות, הקשבה וכנות בתוך זוגיות ומיניות, רק כדי שנשים לא יתחילו להקשיב לעצמן יותר מדי, ולשמוע דברים שלא שמעו עד עכשיו.
לפעמים אלו הערכים שחונכנו אליהם שגרמו לנו להבין שאנחנו לסביות או ביסיות. הם לא הפכו אותנו לכאלה, רק גרמו לנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, בלי לעצום עיניים או להילחם בעצמנו בלי סוף. זו לא אשמת ההורים שלנו, אם כבר, זה לזכותם.
אז מה עכשיו? לוותר על הערכים האחרים שחונכנו אליהם? על מחויבות זוגית, כבוד הדדי, אהבה, תקשורת, קדושה?
אחת התגובות שאנחנו מקבלות בלי סוף היא "אין דבר כזה לסביות דתיות". להרבה אנשים זה נראה כמו סתירה. הם אפילו יעדיפו שנוותר על ערכי המשפחה שגדלנו עליהם, על התורה והמצוות, רק שלא נגיד שאפשר גם וגם.
אבל אנחנו לסביות דתיות כי אנחנו לא מוכנות לוותר על הערכים שלנו. לא אלו שהביאו אותנו להכיר בזהות המינית שלנו, ולא על אלו שלימדו אותנו לרצות חיי משפחה ואהבה.
כן, יש היום יותר להט"בים מפעם. זה לא טרנד, זו התפתחות, ואין סיבה להסתיר את זה. הסטנדרטים עלו, הדרישות שלנו מהחיים ומעצמנו גבוהות יותר מפעם. היום אנחנו כבר לא מוכנות לחיות ליד, בערך. אנחנו לא להט"ב כי נכנענו ליצר, אנחנו להט"ב כי אנחנו לא מוכנות לוותר על עצמנו.
תגובות