זה יעבור? – יציאה מהארון בקהילה הדתית: ליווי הורים עם יוליה גנקין גנר

איך הורים מתמודדים עם יציאה מהארון של ילדיהם בקהילה הדתית? ריאיון מרתק עם יוליה גנקין גנר, יועצת משפחתית, על הקשיים, המסע המשותף והכלים לתמיכה רגשית במשבר.

מראיינת: אילה רייפלר | מרואיינת: יוליה גנקין גנר, M.A, יועצת משפחתית מוסמכת ומנחת קבוצות, מתמחה בלווי משפחות בעיתות שינוי ומשבר

---

גשר / ליאופולד סטאף

לֹא הֶאֱמַנְתִּי,

בְּעָמְדִי עַל גְּדַת הַנָּהָר,

הָרָחָב וְהַסּוֹחֵף,

שֶׁאַעֲבֹר גֶּשֶׁר זֶה,

הַקָּלוּעַ מִקָּנֶה דַּק, שָׁבִיר

קָשׁוּר בְּסִיבִים.

פָּסַעְתִּי קַל כְּפַרְפָּר

וְכָבֵד כְּפִיל

הָלַכְתִּי בּוֹטֵחַ כְּרַקְדָן

וּמִתְנוֹדֵד כְּעִוֵּר.

לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁאַעֲבֹר אֶת הַגֶּשֶׁר הַזֶּה.

וּבְעָמְדִי כָּעֵת בַּגָּדָה הַשְּׁנִיָּה,

אֵינִי מַאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אוֹתוֹ.

*

(תרגום מפולנית: רפי ויכרט, מתוך הספר 'אחרי מהפכות רבות', הוצאת כרמל)

יציאה מהארון היא רגע מכונן ומשמעותי לא רק עבור מי שיוצא/ת, אלא גם עבור המשפחה כולה. בפרט בקהילה הדתית, בה הורים מתמודדים עם אתגרים ייחודיים של זהות וקבלה. בריאיון מעמיק עם יוליה גנקין גנר, יועצת משפחתית מוסמכת המתמחה בליווי משפחות בעיתות שינוי ומשבר, נצלול אל תוך עולמם של הורים ללהט"בים דתיים ונבין את המסע הרגשי, הקשיים והכלים לתמיכה שיכולים להקל על ההתמודדות. נשמע את סיפורן האישי של מיכל ורחל מ"בת קול" ונחקור את השאלה המורכבת – זה יעבור? כבר יותר מעשרים שנה עברו מאז שמיכל יצאה מהארון כלסבית בפני ההורים שלה, והיא זוכרת את השאלה שהדהדה מאז באוויר, "זה יעבור?". זה לא עבר לה. מיכל, בת 42, דתיה שגדלה בבני עקיבא והתחנכה באולפנה, חיה בזוגיות עם אישה. יחד הן מגדלות את בנותיהן המשותפות. משפחתה עברה כברת דרך משמעותית מההלם של הגילוי כשהיתה בת 19 ועד שהתאפשר לשבת יחד לשולחן החג בהרכב מלא. "זו הייתה שיחה דרמטית, בסגנון 'אבא, אמא, יש לי משהו לספר לכם'", היא נזכרת. הרגע הזה טלטל את המשפחה, ויצר אתגרים חדשים במערכת היחסים עם הוריה. 

שוחחתי עם יוליה גנקין גנר, יועצת משפחתית, על משפחות ועל ההתמודדות של ההורים עם תהליכי יציאה מהארון של בִּתם. 

יוליה גנקין גנר: על רגע היציאה מהארון והשפעותיו על המשפחה

עבור הרבה הורים, הרגע שבו הבת יוצאת מהארון הוא רגע מטלטל. הם מצטרפים למסע שהיא עברה עם עצמה – מסע של גילוי, פחד, אהבה ובחירה. הם שומעים את מה שמתנסח בקצהו, מבלי שהיו שותפים לדרך הארוכה שהובילה אליו. פעמים רבות ההבנה עצמה, 'אני אוהבת נשים', מורכבת גם עבורה וכוללת תחושות נעימות של התאהבות לצד בהלה ותקווה שזה יעלם. ייתכן שהיא כבר שלמה עם עצמה, אבל התגובה של ההורים זה הדבר שהיא הכי חוששת ממנו והקבלה שלהם היא מה שהיא זקוקה לו. מצד ההורים ההצהרה שלה אולי תופסת אותם בהפתעה. זהו רגע שמזמין אותם להשתלב בסיפור הגילוי שלה, מבלי שידעו שהם חלק ממנו. מצופה מהם להגיב 'נכון' ולקבל. אבל גם הם עוברים תהליך. הם צריכים זמן לעכל, לשאול, לכעוס, לבכות. זה לא הופך אותם לפחות אוהבים – זה פשוט הופך אותם לאנושיים.

הורים מספרים שהם מרגישים שכל העולם שלהם מתערער. למה זה כל כך מטלטל?

זה נוגע בשורש הזהות. פעמים רבות, ההורים גדלו בחברה שבה הומוסקסואליות נתפסת כטאבו, אפילו כחטא או איום על מודל המשפחה המסורתי. בקהילה הדתית הגאה, זהות דתית וזהות מינית נשזרות זו בזו ויכולות להתקיים יחד, אך עבור ההורים הזהויות האלו נתפסות לעיתים כבלתי ניתנות לשילוב. זו חוויה רגשית קשה. ההורים חוששים איך היא תחיה ומפחדים מהמחירים שתשלם על אורח חייה, ולצד זה עשויות לעלות גם תחושות אשמה וכישלון אישי. ההורים שואלים את עצמם 'מה עשינו לא נכון?', 'איך גידלנו ילדה כזו?'. זה מייצר דיסוננס קוגניטיבי חזק בין הזהות הדתית, שרואה את המאורע כהצהרה בעייתית, לבין האהבה לבת. הקונפליקט הזה מייסר.

מחירים והקשבה

יוליה משתפת במה שסיפרה לה אמא שהגיעה להתייעץ איתה: "הבת שלי בת 37. בשבתות היא באה עם זוגתה והנכד שלי, הלב שלי מתמלא. אני רואה את האהבה שלהן. לפעמים אני מרגישה שזוגתה היא ממש עוד בת בשבילי. אבל ביום ראשון, אני חוזרת לשגרה, לבית כנסת, לשיעורים של הרב, ושוב שותקת. האמת שאני מפחדת, עליה, עלינו כמשפחה. אני לא מספרת שיש לי נכדה למרות שהיא הלב שלי. זה כמו לחיות בשני עולמות".

מה בעצם קורה בשיחה הזו?

הבת מבקשת לקבל אהבה שלא תלויה בדבר. זהו צורך אנושי, ראשוני וקיומי. ולצד זה, עבור ההורים, זו טלטלה. סדק בתמונה שהייתה להם בראש. ההורים מגיבים מתוך מנגנוני ההגנה שלהם, ולכן לעיתים קשה להגיב כפי שהיינו רוצים. זו בדיוק הסיבה שדרושה חמלה גם כלפי ההורים, וגם כלפי עצמנו.

רחל, בת 26, מספרת: "סיפרתי לאמא שלי שאני נמשכת לנשים. היא באה מהעולם החילוני, ועדיין שאלה 'מה זה אומר'. כשהסברתי לה שאני לא רוצה גברים ולא רוצה שידוכים היא לא קיבלה את זה וענתה: 'בסוף בעלך ילמד יותר תורה', כשהיא מתכוונת שאין חשיבות להתאמה שלנו כזוג. מאז זה לא דובר. הרגשתי שהיא מתעלמת, וזה רק הגביר את המחשבות האובדניות שהיו לי אז."

"התעלמות כזו עלולה להיחוות כדחייה מוחלטת", מסבירה יוליה. "לא חייבת להיות קבלה מלאה כדי למנוע כאב. לפעמים די באמירה אחת, כמו 'אני לא מבינה הכל, אבל אני פה איתך'. מחקרים מראים שתמיכה הורית, אפילו חלקית, יכולה להגן מפני דיכאון ואובדנות. בשנות ה-80 כתבה החוקרת וירג'יניה ברוקס על המחיר שמשלמות נשים לסביות. בעקבותיה פיתח אילן מאייר את מודל לחץ המיעוט. המודל מדבר על כך שאישה להט"בית ועל אחת כמה וכמה דתיה, חיה בתוך מערכת חברתית שמזינה אותה במסרים של דחייה, בושה פחד וחטא. לאורך השנים, המתח הזה חודר לתוך הגוף והנפש ומלווה את המחשבות. התוצאה היא אתגרים נפשיים שעשויים להחריף אם לא יינתן להם מקום, בין השאר, אחרי שיתוף של ההורים. זה עלול לגרום לרצון להיעלם מעולם שאומר שמה שאת, בדיוק כפי שאת, זה אסור. לכן, תגובה קשובה יכולה להיות חבל הצלה."

איך להגיב ליציאה מהארון? המלצות יוליה גנקין גנר להורים

אני מציעה תגובה הורית שמבוססת על הקשבה פעילה. לפעמים, דווקא כשקשה לנו בזמן אמת, התגובה מגיעה רק יום אחרי וזה בסדר. מחקרים מראים שתגובה כזו יכולה להפוך לרגע מכונן של חוסן. הקשבה פעילה כוללת:

• מבט ישיר והשתהות: למרות הצורך הטבעי להגיב ולשאול, שתיקה מאפשרת לדברים להיאמר כפי שהם.

• חיזוק על עצם השיתוף: 'תודה שבחרת לשתף אותי'.

• תיקוף החוויה: 'וואו, נשמע שאת מתמודדת עם משהו כבד כבר הרבה זמן'.

• נירמול: 'זה בטח לא פשוט לשאת סוד כזה לבד'.
  

הורים לא צריכים לקבל הכל באותו הרגע, אבל כן יכולים להקשיב, להיות נוכחים, ולאפשר שיח. זה מייצר תחושת ביטחון ושייכות, גם בלי הסכמה מלאה. תגובה כזו מפחיתה תחושות של בדידות, ניכור ובושה ולכן גם מפחיתה חרדה, דיכאון, ואפילו סיכון אובדני.

יציאה מהארון כתהליך הדדי: התמודדות עם להט"בפוביה (*) מופנמת

מיכל משתפת: "פעם ניסיתי לנהל עם אבא שלי שיחה על המשפחה שלי. הוא השתמש במילים שהיו לי קשות לשמוע. הוא איש דתי, מתפלל שלוש פעמים ביום, לומד תורה ואוהב לקרוא עלונים שמחלקים בבתי הכנסת בערב שבת. אני מרגישה שמה שהוא סופג מהם ממש מקשה עליו בהתמודדות מולי ומול המשפחה שלי. מאמרים שמציגים מודל יחיד למשפחה משפיעים עליו מאוד. הוא רוצה שגם לי תהיה משפחה כזו, מתוך דאגה. בשבילו זה לא נורמלי. גם כשאנחנו מגיעות לשבת, אני רואה את הקושי בעיניים שלו, באנחות. הוא אוהב את הילדות שלנו, אבל לא לגמרי מבין את המשפחה. יש לא מעט חלקים בחברה הדתית שכבר מתנהלים אחרת, אפילו בבית הכנסת שלנו, אבל האתגר החברתי והמשפחתי עדיין מורכב".

"מהסיפור של מיכל משתקף גם הקושי של האב וגם מה שהיא עצמה הפנימה", מסבירה יוליה, "נשים להט"ביות רבות, במיוחד דתיות, נושאות בתוכן להט"בופוביה מופנמת – תחושת דחייה או סלידה כלפי עצמן, שנובעת מהמסרים השליליים שספגו על מיניותן מהחברה, מהמשפחה ומהדת.

המאבק הוא קודם כל פנימי, הן מרגישות חצויות: מצד אחד, הרצון לאהוב ולהיות נאהבת כפי שהן. מצד שני, הזהות הדתית שהן לא רוצות לוותר עליה. חלקן אפילו מקוות שיצליחו 'בכל זאת' להימשך לגבר ולהצליח להיות בזוגיות מיטיבה 'נורמלית'. זה קורה בעיקר לפני היציאה מהארון, סביב החלטה על הורות, ולעיתים גם בהמשך, בעיקר אצל נשים ביסקסואליות , שלפעמים מצופה מהן להעדיף גברים.

במסגרת ליווי זוגי שהעברתי שיתפה אחת הנשים: "למרות שיצאתי מהארון והנה אנחנו גרות יחד, לפעמים אני כ"כ שונאת את הנטייה שלי". משפט כזה חושף עד כמה הקול הפנימי נשאר מושפע מהסביבה גם כשהחיים נראים יציבים. זו חווית בדידות כפולה, גם מול המשפחה וגם מול הקהילה הגאה שמצפה שתאהבי את עצמך".

כיצד ניתן לתמוך?

להרגיש חצויה זו חוויה מורכבת. לפעמים רק עצם ההכרה בכך, והאפשרות לומר את זה בקול כבר מרגיעה. יש דברים שנדמים לנו כמובנים מאליהם, אבל זקוקים להיאמר. למשל מצד ההורה, אמירה כמו: 'קשה לי עם הנטייה שלך, אבל אני שמח שהערכים שלנו עדיין חלק ממך. נעבור את זה ביחד'. אמירה כזו לא פותרת הכול, אבל היא מקרבת, מרגיעה, ופותחת מקום לשיח. אני מקווה שאנשים שיקראו את זה יפנימו שאמירה כנה של אמא או אבא שמסכימים להיות בדרך, גם אם קשה, נותנת לבת קרקע יציבה לעמוד עליה, להיתמך. אפשר גם לכתוב את זה לבת בהודעת וואטסאפ, למשל, אם קשה לומר את הדברים בקול.

האם אתן או יקירכם מתמודדים עם אתגרי יציאה מהארון בקהילה הדתית או בכל הקשר אחר?

מרכז "בשבילך" מציע מרחב בטוח ותומך לכל המשפחה. אנו מבינים את המורכבות ואת הצורך בייעוץ מקצועי ורגיש. אם אתם זקוקים לליווי, למידע נוסף, או פשוט לאוזן קשבת – אנחנו כאן בשבילכם.

אל תהססו לפנות אלינו ולקבל את התמיכה המתאימה לכם. יחד, נוכל לעבור את המסע הזה בביטחון ובאהבה. *הסבר: המונח להט"ב הוא ראשי תיבות המייצג קהילה רחבה של זהויות מיניות ומגדריות: לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים. המונח להט"בפוביה מתייחס לפחד, סלידה, אי-סובלנות או אפליה כלפי אנשים המשתייכים לקהילה זו.

---