"זה יעבור?" – התמודדות משפחתית עם יציאה מהארון: תמיכה, קבלה ושיח פתוח

מראיינת: אילה רייפלר | מרואיינת: יוליה גנקין גנר, M.A, יועצת משפחתית מוסמכת ומנחת קבוצות, מתמחה בלווי משפחות בעיתות שינוי ומשבר

---

החיים בארון / אבישי חורי

לְהַחְמִיץ בְּצִנְצֶנֶת אֶת כָּל הַשָּׁנִים. 

תהליך יציאה מהארון של ילד/ה להט"ב (לסבית, הומו, ביסקסואל, טרנסג'נדר) הוא מסע אישי עבור היוצא/ת, אך הוא גם אירוע משמעותי שמטלטל ומעצב מחדש את המערך המשפחתי כולו. הורים, אחים ובני משפחה מורחבת מוצאים את עצמם מתמודדים עם מגוון רחב של רגשות: בלבול, חשש, אהבה, ולעיתים גם קונפליקטים. במאמר זה, אנו צוללים לעומקם של האתגרים וההזדמנויות הייחודיות הנלווים לתהליך זה, בראי שיחה מרתקת עם יוליה גנקין גנר, יועצת משפחתית מוסמכת ומומחית בליווי משפחות להט"ב בעיתות שינוי ומשבר. נחקור יחד כיצד ניתן ליצור תמיכה משפחתית אמיתית, לפתח קבלה עצמית ומשפחתית, ולנווט דרך המורכבויות הרגשיות והחברתיות כדי להפוך את היציאה מהארון למסע של התקרבות וצמיחה.לאורך המאמר, תמצאו גם עדויות אישיות מרגשות של מיכל, רחל ואביגיל – חברות 'בת קול' ששיתפו אותנו בסיפוריהן.

מבט פנימי על יציאה מהארון - תגובות ורגשות

במשפחות מסוימות זה נראה כאילו הנטייה המינית של הבת הופכת להיות המקור לכל הבעיות המשפחתיות. למה זה כך? לפי יוליה גנקין גנר, כשבת יוצאת מהארון, לפעמים נדמה כאילו היא הפכה פתאום ל'בעיה המשפחתית' – כל מה שלא הסתדר, כל המתח שלא דובר, פתאום מרוכז בה. בטיפול משפחתי קוראים לזה 'נושאת הסימפטום', הכוונה לאדם אחד שסביבו מתנקזים מתחים וקונפליקטים שהיו שם עוד קודם ורק חיכו להתפרץ. היציאה מהארון לא תמיד יוצרת את הקונפליקט, היא פשוט חושפת אותו. יחסי שליטה, שאלות של שייכות, נאמנות למסגרות דתיות, דינמיקה בין אחים, "מחנות" או חלוקת פנימיות בתוך המשפחה – כולם יכולים לצוף פתאום, והבת, בלי שהתכוונה, הופכת לַמוקד.

זה משא כבד להיות זו שסביבה מתעוררים כל המתחים. דווקא ברגע הזה, יש להורים הזדמנות לעצור ולהתבונן, לשאול את עצמם בכנות: מה באמת קשה לי? מה אני משליך עליה, ומה שייך בכלל למשהו אחר שלא פתור אצלי? אולי הגיע הזמן לעשות סדר מול האחים שלי או מול ההורים שלי. התבוננות כזו, קשה ככל שתהיה, יכולה להפוך לנקודת מפנה, לא רק בקשר עם הבת, אלא בתוך המשפחה כולה.

השפעת יציאה מהארון על המשפחה המורחבת

רחל משתפת בתהליך היציאה מהארון מול אחיותיה החרדיות: "סיפרתי לאחיות שלי שאני נמשכת לנשים, והן שאלו אותי מה זה אומר 'נמשכת'. הסברתי שזה כמו כשאישה רוצה גבר, ומיד הן לקחו את זה למקום של סטייה או מחלה. יש לי דיונים איתן לאורך השנים, אבל לא מתחשק לי להמשיך בזה. אמנם אני ביסית, אבל כל עוד אין לי זוגיות שמצדיקה את ההתעקשות על זה, אני לא מרגישה שיש טעם לשיח מול המשפחה". קונפליקט עם אחים יכול להתבטא בצורות נוספות. מיכל מספרת שאחותה לא הייתה מוכנה שתגיע לארוחת חג משפחתית אם היא מתכוונת להגיע עם בת הזוג. "אמא שלי התקשרה פעם ואמרה לי שאחותי מסרה שאם אנחנו רוצות להגיע לחג, אז הם לא יגיעו. החשש היה שהאחיינים ייחשפו לדרך חיים פסולה. זה היה נורא מעליב".

"זה אחד הקשיים הכי גדולים", משתפת אביגיל, "ההורים אומרים 'אנחנו בעדך', אבל מבקשים לא לספר לסבתא, לא להביא את בת הזוג, לא להחצין. זה מרגיש כאילו מסתירים אותי. זה מעליב. פעם, במסעדה, הגיע דוד רחוק. בת הזוג שלי הוצגה כ'חברה'. חייכתי, שיתפתי פעולה אבל בפנים רציתי לצעוק: אני לא 'סתם' חברה, אני אמא של הנכדה שלך.

ההורים אולי מקבלים, אבל מה עם שאר המשפחה?

התחושה הזו של קבלה לכאורה שמלווה בהסתרה, כואבת במיוחד. במקרים של מיכל ושל אביגיל, גם לבת הזוג, שמרגישה שהיא צריכה להקטין את נוכחותה, לשתוק כדי להימנע ממבוכה. לפי הגישה המערכתית, ההדף נוגע במשפחה המורחבת כולה. כל בן משפחה מגיב מתוך עולמו, פחדיו, מערכות האמונה שלו. מתחילים להיווצר קווים ברורים, מי בעד, מי נגד, מי שותק. ולפעמים, מתעוררים הפחדים הגדולים ביותר: מה יגידו, איך יסתכלו עלינו, והתוצאה היא מחשבה שצריך להסתיר. אלו שאלות כואבות שמציפות לא רק את הבת אלא גם את ההורים, שנמצאים בתווך, בין הרצון להגן על הילדה, לבין החשש מהעולם שסביבם.

אז מה אפשר לעשות? איך לתמוך בילד/ה לאחר יציאה מהארון?

לא הכל חייב לקרות מיד ובבת אחת. אפשר להסכים יחד על תהליך הדרגתי. לפעמים ההורים צריכים זמן: להתרגל לנוכחות של בת הזוג בבית, לשבת איתה לשולחן, להרגיש יותר בנוח כשהיא חלק מהמרחב המשפחתי, ולפעמים, גם להתאבל על תמונה שהייתה להם בראש. כדאי לשים לב לצעדים הקטנים, הם חשובים.

אם בארוחת שישי אמא אמרה 'עוד לא הזמן להזמין אותה לסעודה המפסקת', זה אולי כואב, אבל גם רומז שיש סיכוי לזמן אחר. עצם זה שהוזמנו יחד והיו בארוחה משפחתית זה לא מובן מאליו. לפעמים קשה לספר להורים המבוגרים, לאחים או לדודים. לא בגלל התנכרות, אלא כי יש שם חשש אמיתי מביקורת, מבושה, מסטיגמה. לפעמים, הקושי לא נובע מהיציאה מהארון, אלא ממערכת יחסים עמוסת רגשות שהייתה שם הרבה קודם. חשוב לי להדגיש שגם אם יש שתיקה זה לא בהכרח מעיד על ניתוק. לפעמים זו רק דרכם להתמודד. וגם זה, תהליך.

קבלה הדרגתית של יציאה מהארון - מסע אישי ומשפחתי

יש הורים שאומרים: "אבל איך אפשר לקבל משהו שמנוגד לדרכי או אמונתי"? מה תציעי להם?

זו שאלה כואבת ונדרש אומץ כדי להתמודד איתה. לא כל אחד מצליח ליישב את הפער הזה, אבל אפשר להיות בתנועה. לקבל זה לא בהכרח להסכים או לוותר על הערכים שלי, אלא לראות קודם את הבת שלי כאדם. לא רק כסמל או קונפליקט. אפשר לומר: 'אני לא יודעת איך לחבר בין הדת למה שאת אומרת, אבל אני בוחרת להישאר איתך ולחפש תשובות יחד'. זה מסר שמאפשר קרבה גם מתוך קושי.

בפרקי אבות נאמר: "ואל תהי רשע בפני עצמך." לפעמים הורה כועס על עצמו על איך הגיב, או מרגיש שאכזב. אבל בתוך תהליך מותר לטעות, מותר להשתנות. דווקא כשמניחים לשיפוט העצמי מתפנה מקום לתקן, ללמוד, ולהיות יחד.

*אם תרצו להעמיק בשילוב בין אמונה לנטייה מינית, אפשר לעיין במאמר "לסביות והלכה" באתר 'בשבילך'.

יציאה מהארון וילודה: התמודדות עם ציפיות חברתיות ואישיות

יש אמהות שאומרות: "אבל אני רוצה להיות סבתא. את חייבת ילדים."

האמירה הזו נוגעת בעצב עמוק: תרבותי, חברתי ורגשי. אנחנו חיים במדינה מעודדת ילודה, שבה אימהות נחשבת לייעוד מרכזי. זהות נשית בישראל קשורה קשר הדוק לאימהות, ומשפחות חד-מיניות מאתגרות את הסדר הקיים. אני רוצה להציע שהיום האפשרויות רחבות יותר. ישנן אלפי משפחות להורים בני אותו המין שמגדלות ילדים באהבה, יציבות ושייכות. ובכל זאת, חשוב לא לטשטש: יש שאלות אמיתיות שעולות – גם אצל ההורים וגם אצל היוצאות מהארון. אני פוגשת בהן בקבוצות שאני מלווה לקראת הורות: 'האם הילד ישלם מחיר מול המשפחה הלא ביולוגית? מה יגידו עליו? איך יסבירו את זה לילדים אחרים?

אני רוצה לומר להורים – דווקא מכיוון שאתם יודעים מה זה להיות הורים, עולים בכם פחדים מובנים. הדרך שבה תצליחו לשתף בהם תקבע אם תיווצר קרבה או התרחקות. כאשת מקצוע, אעצור ואחשוב איתם. נדרשת כאן עדינות כפולה. מצד אחד לשים גבול - לא להסכים להתערבויות פולשניות או מזלזלות, שקורות למשל במשולש הרגשי שבין סבתא - אמא – בת, שטעון בשאלות של הורות, שייכות ושוני בין הדורות. בה בעת, אני מציעה להיות בחמלה לחלקים הדואגים של ההורים ולזהות מתי מתחת לביקורת מסתתרת גם דאגה ואהבה.

מה תאמרי להורים שקוראים עכשיו ואומרים "זה קשה לי מדי"?

אני אומרת שאתם לא לבד, הכאב אמיתי, הפחדים שלכם אמיתיים ויש לזה מקום. האהבה שלכם לבתכם היא המצפן. לכו איתו, לאט, בהדרגתיות עם הכאב, עם הדמעות ועם האמונה שהדברים ימצאו את דרכם, יסתדרו כפי שנכון למשפחה שלכם, ותמצאו את הדרך ללמוד לקבל, לאהוב ואפילו לתקשר בדרך קרובה יותר מהעבר. בקשו עזרה מאשת מקצוע. לפעמים זה קשה לעשות את כל זה לבד.

האם אתן או יקירכם מתמודדים עם אתגרי יציאה מהארון בקהילה הדתית או בכל הקשר אחר?

מרכז "בשבילך" מציע מרחב בטוח ותומך לכל המשפחה. אנו מבינים את המורכבות ואת הצורך בייעוץ מקצועי ורגיש. אם אתם זקוקים לליווי מקצועי, ייעוץ משפחתי ותמיכה בהתמודדות עם יציאה מהארון – אנחנו כאן בשבילכם. אל תהססו לפנות אלינו ולקבל את התמיכה המתאימה לכם. יחד, נוכל לעבור את המסע הזה בביטחון ובאהבה.

---