סיפורן של לסביות דתיות

עודכן: 14 בנוב׳

איפשהו לקראת סוף שנות ה-80 בתחילת השביעית הצטרפתי לאולפנא בכפר פינס. אני זוכרת את דברת ביום הראשון, יורדת במדרגות בנין הפנימיה יחפה. נעליה בידיה כאילו היא החליטה לשעוט החוצה ממש באמצע ההתארגנות. שרה איזה שיר "עם ישראל תורת ארץ ישראל ארץ ישראל" ופונה לברך בלבביות ובחום את 3 החדשות שהצטרפו לשכבה. היינו חברות באולפנא ואני הערכתי את האוירה הטובה שהשרתה סביבה ובזתי לחייה החברתיים העשירים מדי לטעמי שנתפסו לי שטחיים. גרנו יחד בשירות לאומי ואני הערכתי את מסירותה לעבודה (ואת האוירה הטובה שהשרתה סביבה) והתעצבנתי על שלא הקפידה על תורנויותיה בנקיון הדירה. שנה לאחר מכן שתינו בחרנו בשירות ש"סימן" אותנו במושגי האולפנא. אני התגייסתי תחת הסימון "מורדת". היא המשיכה לשנת שירות שניה כמדריכה באולפנא בכפר פינס מה שסימן אותה כ"הצלחה חינוכית מצטיינת".

לאחר השירות הגענו לבר אילן. דברת חלמה להתחתן עם בחור טוב לב ושמח שציציותיו מתנופפות. לגור בקרוואן בשומרון ולהיות אמא ל-8 ילדים. אני חלמתי שיעזבו אותי בשקט מכל הדייטים ובכלל מהצורך להתבגר. חלמתי שאיכשהו לא אמצא את עצמי חיה בבדידות או באונס. ושאם אחיה כך שלפחות יהיו לי מספיק כוחות נפש להתאבד. אופטימיות יתירה לא היתה הצד החזק שלי באותם ימים. החברות בינינו התהדקה ואז עוד יותר והרבה יותר. שנה ומשהו לתוך הלימודים באוניברסיטה אני כבר הייתי מאוהבת מעל הראש. הבחורה הנחמדה ש"השרתה אוירה טובה סביבה" הפכה להיות נסיכה. ואם הייתי יודעת אז שיש דבר כזה ניתוחים לשינוי מין ושזה יתן לי סיכוי להתחתן איתה הייתי עושה אותם ללא הינד עפעף. למען האמת, בטלפון, בלילה ארוך מאוד, ועילג להפליא, זה בערך מה שאמרתי לה. ידעתי שהידידות בינינו באה לקיצה. דברת ממש לא הבינה למה היא צריכה לוותר על החברות בינינו בגלל הבעיות הנפשיות שלי... לקח עוד כמה חודשים עד שהיא הודתה שגם היא היתה בעניין. ועוד כמה חודשים עד שהעזנו להתנשק לראשונה. מבחינתי העולם בו האמנתי ואליו השתייכתי נחרב. אבל אני זכיתי בחלום הכי גדול שהיה לי אי פעם עד אז ומאז.

למרות שהיינו כבר בשנות ה-90' בכלל לא ידענו שיש קהילה להט"בית פועלת בישראל (איכשהו זה לא פורסם ב"הצפה" גם לא בשידורי הערוץ הראשון. ואפילו לא בשידורי הערוץ השני שקם ממש אז). לא ידענו דבר על תרבותה ולא על הישגיה המשפטיים שהיו אז בחיתולים. חשבנו שכדי לחיות כלסביות כדאי שנהיה שחקניות הוליוודיות. מבט חטוף במראה הראה שזה די חסר סיכוי. ולי אפילו כישורי משחק לא היו. 3 שנים חיינו יחד כשאנחנו ממשיכות לצאת לדייטים עם בוגרי הסדר ולעיתים אפילו בני ישיבות גבוהות. עוזרות זו לזו להתכונן לדייט מקוות זו בשביל זו שזה ילך ומפחדות בה במידה. חוזרות זו אל זו בסוף הערב. 3 וחצי שנים שכללו טיפולים פסיכולוגיים אינטנסיביים (בתקוה "לצאת מזה") ו3 נסיונות פרידה. הראשון נמשך חצי שנה. האחרון שבוע. עד שהבנו שאנחנו כנראה לא נצליח להיפרד.

כשדברת הבהירה שזהו, נשארות יחד, היא אמרה לי שהיא כבר התרחקה ממשפחתה וחברותיה בהאמינה שהם ממילא לא יקבלו אותה (טעות!) היא ויתרה מבחינתה על כל חלומותיה לגבי חייה והיא בוחרת בנו על פני הכל. למעט ילדים. היא ממש לא מתכוונת לוותר על ילדים. היא הודיעה שהיא תעדיף ילדים על פני. הבטחתי שנעשה. לא היה לי מושג איך. התוכניות לעתיד נראו מסובכות ובלתי אפשריות.

החלטנו שאתייעץ עם אמא שלי בשל יחסינו הקרובים, העובדה שהיא היתה הכי פחות דתיה מכל הורינו וגם רחבת האופקים מביניהם. בתגובה הועפתי מהבית. היא באמת פשוט לא היתה מסוגלת לראות אותי או לדבר איתי. זה לא היה עניין אידיאולוגי. אני ניפצתי את חלומותיה בחדות ובכאב. את דימויה העצמי, גאוותה, דימויה החברתי. שנים אחר כך הרסיסים עוד יעמדו בינינו וימשיכו לשרוט ולפצוע.

קשה להסביר את עוצמת האבל והעלבון למי שלא חווה ניכור מהוריו. אין צורך להסביר אותם למי שכן... אם הקשר עם דברת ערער את זהותי כאדם דתי (וממילא כאדם ערכי) הרי התגובה של אמא שלי ערערה ערך עמוק בהרבה. כל כך עמוק שאפילו לא הייתי מודעת לעוצמתו. את ערך המשפחתיות. את תחושת האמונה במשפחה. את תחושת השייכות. אם אמי יולדתי אינה משפחה שאפשר לסמוך עליה אז על מי אפשר לסמוך?! כמה מבחנים עשיתי לדברת... אני מודה לאלהים ולדברת שהיא עמדה בכולם. זה לא היה קל וערער הרבה. אבל הסתבר שהברית בינינו היתה חזקה יותר משבר ספקנותי. באותה תקופה התחלנו להזמין לשבתות גם אורחים שנוסעים בשבת. הבדידות היתה קשה מדי. אבל אחרי שאלו הלכו, אני זוכרת את עצמי מביטה מחלון דירתנו בודדה ומתגעגעת. אני זוכרת רגעים של דמעות בלתי נשלטות, אפילו באמצע פגישות עבודה. ואיך כדי להסתיר אותן אני מבקשת לרגע הפסקת שירותים או סיגריה. "מתאפסת על עצמי" וחוזרת לתפקידיי. בקושי. עם זאת לאמא שלי אני חייבת את יציאתי מהארון. ואת חיי הגלויים והמשפחתיים דהיום. לא הצלחתי להכיל את האבל מבלי לשתף מישהו... כך יצאתי מהארון. אומרים שהזמן מרפא. זה נכון חלקית. הילדים ריפאו הרבה יותר אבל אני מקדימה את המאוחר.

איפשהו לקראת סוף שנות ה-90 פורסם בעתון שלסביות יכולות להשתמש בשירותי בנק הזרע ולהרות. לא הכרנו אף אחת שעשתה את זה. פנינו לרופאת המשפחה, יצאנו מהארון ושאלנו מה עושים. היא לא ידעה אבל היא ביררה עבורנו והתחלנו בטיפולי פוריות. בהתחלה אני, אבל בשל קשיים שונים והפלה מכאיבה גם דברת התחילה. נכנסנו להריון בהפרש של שבועיים וב2002 ילדנו בהפרש של 3 שבועות את שני בנינו. באותן שנים האינטרנט נכנס לחיינו ואיתו הפורומים הראשונים. עד אז הכרנו קבוצה קטנה מאוד של לסביות. רובן מבוגרות מאיתנו. חלקן נשואות לגברים ובארון. חלקן עריריות. כמעט לאף אחת מהן לא היתה זוגיות ארוכת שנים ויציבה עם אשה. האינטרנט חשף אותנו לעולם הלהט"בי (בשמו דאז) ואיפשר לחפש ולאט לאט גם למצוא דתיים כמונו. חודשים ארוכים דברת חיפשה בפורומים לסביות דתיות עם ילדים. עד שמישהי ענתה: אני. בערך. הסתברשהיא חזרה בשאלה כדי לממש את הורותה. כי ברור שאי אפשר להיות גם דתיה וגם אמא לסבית. לימים היא חזרה לשמור תורה ומצוות. היא מעולם לא נשמעה חילונית משכנעת...

זיוה אופק, זוגתה וילדיהם לפני 17 שנה

כשבת קול החלה להתארגן אנחנו היינו אמהות צעירות ובעיקר מאוד מאוד מאוד עייפות לשני תינוקות שהאחד לא הפסיק לצרוח מהצהריים עד הערב והשני סירב לישון. למרות תנאי הפתיחה הללו, ולמרות שבאמת לא היה לנו זמן וכוח להתארגנויות חברתיות חדשות, הבית הפך פתאום מוקד עליה לרגל. איך שהילדים נולדו היציאה מהארון הפכה פומבית מאוד מאוד ובאופן די תמוה חיינו הפרטיים לא הפסיקו לעניין אחרים. לסביות דתיות צעירות (למעשה, בד"כ צעירות מאיתנו בשנים ספורות) הופנו אלינו כדי לראות משפחה לסבית וילדים עם כיפה "במציאות". סטודנטים ובעיקר סטודנטיות לתואר ראשון שני ושלישי במגוון תחומי מדעי החברה באו לראיין אותנו לעבודות סמינריוניות, עבודות תזה ואפילו דוקטורט אחד או שניים. הרגשתי שאנו נוטלות חלק בשינוי שהוא חשוב באופן כללי וחיוני לאפשרות שלנו לגדל את ילדינו בבטחה. אבל לפעמים התלוצצנו בינינו לבין עצמנו שהיה ראוי שיביאו לנו בננות. או עדיף בוטנים. לידת הילדים סימנה גם תהליך ארוך והדרגתי של פיוס עם ההורים. עבורי, רצונה של אמי בקשר עם ילדינו או לפחות עם הבן שאני ילדתי היווה נחמה עמוקה. אני פירשתי זאת כסוג של הבנה שלא משנה כמה היא ניתקה איתי קשר בחיי היומיום, הרי שהיא הרגישה כי הקשר בינינו ממשיך למרות זאת. לעומת זאת, היא הבינה שללא קשר ממשי בחיי היומיום עם ילדיי, לא יהיה ביניהם שום קשר. הסתבר לי, שלמרות הכל, היא עדיין רצתה בקשר.

לא תמיד היה פשוט להתנהל כמשפחה בתוך העולם הדתי. אכן בסופו של דבר עזבנו אותו, לפחות במופעו האורתודוקסי. אבל ב27 השנים שחלפו ראינו איך מתחוללת בו מהפיכה במו עינינו. כמו לראות גאולה מתרחשת לך מול העיניים. טקסי כלולות, עשרות או מאות ילדים, הופעות טריויאליות לגמרי של להטב"קים, כולל דתיים, בכל אמצעי התקשורת, נוטלים חלק פעיל בחלק לא מבוטל מהקהילות, שולחים ילדים לממ"דים. יותר ויותר פעמים מצאתי את עצמי ממלמלת "בשוב ה'... היינו כחולמים"

זיוה אופק ואחד מבניה במצעד הגאווה בירושלים

לפני כשנתיים וחצי חגגנו 25 שנות זוגיות. ערכנו חגיגה גדולה במרפסת בית הכנסת בו אנחנו חברות. הרגשנו שמגיע לנו, לראשונה בחיינו המשותפים, טקס. אחרי 25 שנה, שני ילדים, כלבה ומשכנתא, לראשונה בחיינו אמרנו זו לזו מילות אהבה בפומבי. אני מגיעה ממשפחה של כהנים. בחרנו לסיים את הטקס בברכת כהנים מול כל הקהל. ביקשתי מראש מאבא שלי שיביא עוד טלית או שתיים (מעבר לטלית אותה הוא קנה לי במתנה כמה שנים קודם לכן, כדי שאוכל להעביר את המסורת לילדיי). הזמנתי את הוריי, אחיי, דודיי ובני דודיי לעמוד איתנו מתחת לטליתות ולסיים את הטקס בברכת כהנים לכל הקהל שהגיע לחגוג איתנו. מהבנים שהיו אז בני 17 ביקשתי להיות שליחי הציבור של הברכה.

אני שומעת עד היום באוזניי את הילדים שרים "יברכך" "ה'" "וישמרך". רואה אותי בעיני רוחי עומדת מתחת לטלית, ידי פשוטות קדימה לברכת כהנים ולצידי הוריי ובני משפחתי, עומדים לצידי ומסביבי. מתעטפים איתי בדבוקות אנושיות תחת טליתות. פורשים ידיהם וחוזרים במנגינת ילדותי. "יברכך" "ה'" "וישמרך".

אלהים בירך אותנו במאוד מאוד.







56 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול