במאמר קצר זה אני מבקשת לספר על שאלה הלכתית שנשאלתי. לא על מנת לפסוק הלכה, אלא על מנת לנתח את היחס המורכב בין להטב"קים הפונים לרבנים בסיוע למצוקתם, ולנסות לבחון את ההקשר שבו שיח כזה מתקיים. האם בכלל אנחנו יכולים לסמוך על רבנינו? האם הם דנים אותנו מתוך אמפתיה למקומנו?
מעשה שהיה כך היה: יום אחד התקשרה אלי לסבית (נקרא לה חוה) וסיפרה כי שיתפה את הרב שלה בנטיותיה המיניות מתוך מצוקתה. במהלך השיחה הוא ביקש ממנה שוב ושוב להישבע לו כי לא תקיים יחסים אינטימיים לסביים והיא אכן נשבעה, תוך בכי ולאחר התנגדות. מאז עבר זמן ארוך וכיום יש לה בת זוג ושבועתה דאז כמובן הרסנית ביותר ליחסיהן ולה עצמה. שאלתה היתה האם היא יכולה להתיר את נדרה.
כאמור לא התשובה היא עיקר ענייננו אלא עמדת הרב ביחסו לשואלת במצוקה. לצורך המאמר אניח שהרב הוא אכן אישיות תורנית ומכיר את הלכות שבועות ונדרים ואף את ההלכה בנוגע ליחסי מין לסביים.
ההלכה קובעת שמי שנשבע על איסור תורה כאילו לא נשבע (ראה רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבועות, ה' יא ושלחן ערוך, יורה דעה רלט ד') ולגבי נדר הדבר שנוי במחלוקת. לדעת הרמב"ם הנדר חל ויש להתיר (משנה תורה, הלכות נדרים, פרק ג' הלכה ו'-ז') ולדעת השלחן ערוך גם כאן הדבר לא חל, בפרט אם מדובר במצוות "לא תעשה". (יורה דעה רט"ו ה'-ו'). במילים אחרות, אם הרב אכן סבור שיחסי מין לסביים הם אסורים הרי בפשטות הוא הונה את חוה, שהרי גרם לה להישבע שבועה בטלה מבלי שהיא יודעת בכלל שהשבועה בטלה.
לעומת זאת אם סבר הרב שיחסי מין לסביים הם מותרים, מדוע הביא את חוה להישבע מלכתחילה? גם במקרה הזה הוא השתמש בסמכותו כדי לגרום לחוה להימנע ממעשה, מבלי לספר לה כלל שהמעשה הוא מותר. יתר על כן, אם יחסי מין לסביים מותרים, הרי הרב בעצמו, הפך את חוה לזו שהיחסים שתקיים יהוו עבירה (על נדר). ובכך הכשיל אותה אם לא תעמוד בנדר. במצב כה הרב גרם לחוה לעבור עבירה!
יתר על כן, ישנו עיקרון חשוב בדיני שבועה ונדרים (הרמב"ם במיוחד חוזר עליו שוב ושוב) ששבועה ונדר חלים רק כשפיו ולבו של הנודר / הנשבע שווים. לכן נדר או שבועה שנערכו בלחץ של הזולת או מתוך מצוקה או אפילו למען הזולת (משום כבודו או כדי לא להטריחו) ככלל לא נעשה דבר. אם כך מדוע לחץ הרב על חוה להישבע? ואם כבר הרי שהוא שוב הונה אותה שכן לא גילה לה כי שבועה כזו ספק אם היא בכלל חלה.
בכלל עצם הלחץ להישבע ו/או לנדור נוגד את השלחן ערוך הקובע בפתח הלכות נדרים (יורה דעה סימן רג א' ג': "כל הנודר, אף על פי שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא... הנודר כאילו בנה במה בשעת אסור הבמות, והמקימו כאילו הקריב עליה קרבן". ולכן השו"ע מעדיף להתיר נדרים מלקיימם!
כאמור, שאלות בענייני שבועה ונדרים הן מורכבות. יש להבין בדיוק מה נאמר ובאיזה הקשר ומה היתה הכוונה וידיעת הנודר באותו זמן ועוד. אבל מה שחשוב לענייננו הוא התשתית של שאלת רב. כשאדם פונה לרבו, בין לצורך התייעצות וקל וחומר בענייני הלכה ישנן הנחות יסוד שעל בסיסן נשענת הפניה אל הרב ובכלל המושג "דעת תורה". הנחת היסוד הראשונה היא שהרב יגלה נאמנות להלכה ולתורה בכללותה, וישיב לשואל על פי נאמנות זו. יתר על כן, הנחה לא פחות חשובה היא שהרב יגלה נאמנות לשואל/ת. שהוא לא יכשיל אותו חלילה. שיגלה את העובדות המרכזיות הנוגעות לעניין. במקרה הזה, עצם הלחץ להישבע הוא הכשלת הפונה בשבועה ונדר בניגוד לעמדת השלחן ערוך. אם יחסי מין לסביים מותרים, הרי הרב בעצמו, הפך את חוה לזו שהיחסים שתקיים יהוו עבירה (על נדר) ובכך הכשיל אותה אם לא תעמוד בנדר. אם יחסי המין הם אסורים, או אם זיהה הרב את הנסיבות בהן חוה היתה שרויה הרי שהוא גרם לה לנדר או שבועה שאין בהם תוקף כלל. בהונאה ממש.
האם חוה יכולה כעת לסמוך על הרב? על רבנים בכלל?
חשוב לי לציין שאין המדובר בדוגמה יחידה (גם אם קיצונית). מנסיוני, כשלהטבק"ים שואלים שאלות רב, פעמים רבות, הם נענים בהתייחסות, המעמידה על כרעי תרנגולת, או אפילו סותרת באופן בסיסי את כל המוסד ששמו "שאלת רב" או "דעת תורה". לעיתים הדעות הקדומות של רבנים כנגד להטב"קים, גם של רבנים גדולים, גורמות להם להכשיל את השואל/ת וממש מנוגדים לעמדת התורה. תשובה של רב חייבת תמיד להיעשות מתוך דאגה כנה לשלומו הרוחני והפיסי של השואל/ת. לחזק את קיום התורה של הפונה כמו גם להיטיב איתו באופן כללי. כשרב מתייחס לפונה או למעשיו באופן דמוני (שטני) הרי הדבר מעוות את שיקול דעתו ומחויבותו. למרבה הצער, כשאנחנו פונים אל רבנים אנחנו צריכים לוודא, שלא קיבלנו "דעה קדומה" במקום "דעת תורה".