על הצעקה האנושית והמענה האלוקי

כל כך הרבה התמודדויות יש בעולם, וכל קושי מיוחד במינו. ובתוך הסבל יש כמיהה ליד מחבקת, כזו שמבינה באמת, לא רק מגלה אמפתיה. שינוי המצב אינו אפשרי, ואולי גם אינו רצוי. מה שמבוקש הוא שותף לצרה. אני זוכר ששירה פנתה אלי וסיפרה שרוצה "לצאת מהארון". מאוד קשה לה, במיוחד כמי שבאה ממשפחה דתית, מהאיזור החרדי על הספקטרום. הרבה חששות היו לה, כמו מה יגידו ההורים, מה יקרה לאחים, אבל לא פחות חמור, ואולי אף יותר: האם אלוקים אוהב אותי? כך היא שאלה. היו לנו שיחות ותכתובות ארוכות, וכאן ברצוני לשתף בכמה מהדברים עליהם שוחחנו, ולכל הפחות היו ברקע שיחותינו.


התנ"ך מכיר את המצוקה האנושית, ומכיר בה. הוא אינו תובע מאיש ומאשה להתעלם מצרותיהם. הוא אינו דורש להתכחש להן, משום שהתכחשות לקשיים כמוה כהתכחשות לאדם, ולא התנ"ך, הרואה באדם את מי שחסר רק מעט מאלוקים יתכחש לעולמו הפנימי.

במקום ההתכחשות, אנו מוצאים דווקא הזדהות עם הכאב האנושי, וכך אנו קוראים (תהלים, פרק צא, פסוק טו): יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ.

אלוקים נמצא עם האדם בצרתו, ואינו מסתפק בחילוצו מהצרה, הוא גם מבטיח לו כבוד. אלא שסוף הכבוד לבוא בתנאי שהאדם יקרא לאלוקיו. רק אז יזכה למענה.

ברם, האם בחינת חיי האדם מלמדים על מנגנון מכני כה פשוט? האמנם הקוראים לאלוקים נענים? וכי הם באמת נפדים מצרה? וכי כבוד מצוי לכל מי שקרא אל ה'? מעבר לכך שעינינו הן הרואות רבים הקוראים ואינם נענים, בכל דור ודור, הרי זו גם זעקתו של הנביא חבקוק בפתח ספרו (פרק א, פסוקים א-ג):

(א) הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא: (ב) עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ: (ג) לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא.

נראה שמשהו בהבנה שלנו את המשמעות של המענה האלוקי זוקק בירור. כנראה שאנו שוגים באופן בו אנו תופסים את המשמעות של החילוץ האלוקי ואת הכבוד שהוא מנחיל את הקוראים אליו.

אחד הסובלים הגדולים של התנ"ך הוא דוד המלך; מי שהושפל על ידי משפחתו, נרדף ונבגד על ידי המלך שאול, אותו שירת ולמענו לחם; הוא שראה במות חברו הטוב, שכה היה אהוב עליו; הוא, ששכל כמה מבניו, אחד במחלה גזרת אל, השני בנקמת אח את אונס אחותו, ואת השלישי, שהפנה לו עורף בבקשת מלוכה לעצמו ודוד זעק לאחר לכתו

"בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמואל ב, פרק יט, פסוק א). דווקא בפי דוד אנו מוצאים את המילים המבטיחות (תהלים, פרק כ, פסוקים א-ג): (א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב: (ג) יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ.

כל כך הרבה פעמים דוד קרא אל ה', והוא, בעל התשובה, הזדקן וכל הבגדים שבהם הולבש לא חממו אותו. מה פשר דיבורו על כך שה' עונה ביום צרה? למה הכוונה בהבטחה שאלוקים שולח עזרה?

דומה בעיני, שעל קושי זה, או מעין זה, מבקש לענות בעל הדרשה הבאה (מדרש תהלים, שוחר טוב):

למנצח מזמור לדוד, יענך ה' ביום צרה. זהו שאמר הכתוב "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה" (תהלים צא טו), אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שמגעת צרה לישראל, והם מבקשין אותי, יהיו משתתפין כבודי עמהן, ומיד אני עונה אותם, שנאמר "יקראני ואענהו". ומה טעם "עמו אנכי בצרה"? אמר ר' יודן: משל לאשה מעוברת שהיתה בכעס עם אמה, ובשעת לידתה עלתה אמה למעלה, והיא צווחת למטה, והיתה אמה שומעת קולה מלמעלה, וצווחת גם היא מלמעלה, והיו שכינותיה אומרות לה: "מה טיבך שאת צועקת? וכי את יולדת עמה?!". אמרה להן: "וכי בתי אינה בצער? ואיך יכולה אני לסבול צעקתה?! אלא הריני צווחת עמה, שצרת בתי שלי היא!" כך כשחרב בית המקדש ניתן קול בכיה ויללה בכל העולם, שנאמר "ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד" (ישעיה כב, יב), אמרו לפניו מלאכי השרת: "וכי יש לפניך דברים הללו, והא כתיב 'הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו'" (דברי הימים א, פרק טז, פסוק כז)? אמר להם: וכי ביתי אינו חרב, ובניי מסורין בקולרין, ואיני מיצר? לא כך כתיב "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), וכתיב "ועתה מה לי פה [וגו' כל היום שמי מנואץ]" (ישעיה נב, ה).

בין האם ובתה יש כעסים, ואין שלום, ולכן הבת כורעת ללדת ואמה אינה איתה. אולם, צעקות הכאב של הבת בלידתה מגיעות אל האם, ומה תעשה האם? הדרשן מניח לפנינו כמה טענות מרחיקות לכת: ראשית, האם לא עוזרת לבתה, ולא ברור לנו מדוע אינה מתעלה מעל לחומות הכעס. בכלל, לא ברור מה שורש הכעס ומי כעסה על מי? מדוע הן ברוגז? חלף העזרה המעשית, היא מסתפקת בצעקה מקבילה, בהשתתפות בהבעת הכאב. זאת ועוד, הדרשן סבור שמצב זה הוא אותו מצב שהיה בימי חורבן בית המקדש, וגם עליו הוא קורא את הפסוק "יקראני ואענהו"! המענה האלוקי אינו מתבטא בהצלה ובשינוי המצב לטוב. אך, אם אכן כן, מה כן משמעות המענה השמימי?

כמו במדרש, כך גם בחיים, אנו איננו יודעים מה הטריז שחוצץ בינינו לבין המציאות הרגועה אליה אנו שואפים, בין סער חיינו למי המנוחות שאנו מבקשים שה' ינהל אותנו בהם. והדרשן, כך דומה בעיני, מבקש להזיז את תשומת הלב מהמצב האובייקטיבי, מהסיטואציה והמענה המעשי שלה, אל עבר האופן בו אנו חווים את העולם. במקום לשנות את המציאות, ניתן לשנות את האופן בו אנו חווים אותה. במקום לחוות את העולם בבדידות, הדרשן קורא לנו לקרוא אל ה', לשתף אותו בצרתנו, וגם אם המצב לא ישתנה, לפחות תחושת הבדידות תיחלש, ולעומתה תוכל להתחזק תחושת המובנות. האם לא לכך מכוונות המילים שרגילים לשיר בלב חושק ובנפש כמהה (תהלים, פרק כג, פסוקים א-ה):

(א) מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר: (ב) בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי: (ג) נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: (ד) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.

מדוע דוד לא ירא רע בלכתו בגיא צלמות? לא משום שהוא בטוח שאלוקים יוציא אותו משם, אלא משום שהוא תופס את המציאות, אם לשבט ואם לחסד, כמעשה אלוקי. בכך נחמתו. הוא לא יודע מה טעם הסבל, ואינו שואל מה התכלית. ההמייה הפנימית שמבקשת מרגוע חשה שרק אלוקים, בכבודו ובעצמו, יכול לתת מזור, וזה אינו נמצא ברובד של שינוי המציאות החיצונית. רבים חיים בעושר אך אינם יודעים שלווה, ואילו יש מי שחי בצרה ומצוק אך מצוי בנחמה הכרוכה בחוויה של אל מחבק, שעונה בצעקה כשהאדם זועק.

אכן, חבקוק מחה בפתח ספרו על כך שהאל אינו מכופף את המציאות בהתאם לרצונו, אך הוא לא זנח את אלוקים, וליהפך, בחתימת הספר גילה שדווקא בו מצא את מקור האושר של חייו (חבקוק, פרק ג, פסוקים יח-יט):

(יח) וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּא-לֹהֵי יִשְׁעִי: (יט) ה' אֲ-דֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי.

תליית האושר במציאות החיצונית היא כניעה של רוח האדם לעולם החומרי, לכאן ולעכשיו, לכאב והרוע. אלוקים לא מוכן שניכנע, הוא מצטרף אלינו במלחמה על כבוד האדם. לא העולם יתכופף בפנינו, אלא אנו נתעלה מעליו. אנו נמצא נחת גם בימי סבל, ואנו נדע נחמה אפילו בימי רדיפה ואימה.

התנ"ך, כאמור בפתיחת הדברים, אינו מתכחש למצוקת האדם, אך הוא גם לא מוותר לאדם על החובה להתמודד עם מצוקותיו. הישועה הנעימה היא זו שבה האתגרים נמוגים, ולפעמים אנו מקווים שאם נתעלם מהמציאות ונעמיד פנים כאילו ההתמודדות איננה – היא באמת לא תהיה. אולם, כנגד אמונה זו, שפעמים רבות מתגלה כאשליה, הגאולה הסבירה והמצויה היא שבה האדם עובר בין בתרי המציאות יחד עם אלוקים. שניהם בצרה, וכשהם כרוכים זה בזה, הם מתנחמים.



52 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול