מאת: זיוה אופק
הקדושה נוכחת בחיים הדתיים – בזמנים המקודשים, במקומות המקודשים, בטקסי קידוש היום, בקידושין שבין איש לאשתו ובשאיפה הכללית לזכות לחיים של קדושה. מנקודת מבט אחת ניתן להבין את הקדושה כעניין מהותני. דהיינו ישנה מציאות אימננטית בא-להות או ביחסי הא-להות והעולם ומציאות זו היא קדושה. מנקודת מבט זו מה שמשתתף בכינון המציאות האימננטית הקדושה הינו קדוש. עיוננו בהבנת הקדושה שבזוגיות ויחסה האפשרי לזוגיות לסבית בהתאם לתפיסה האימננטית יוזן מרעיונותיו של הראי"ה וממפעלה של פרופ' תמר רוס בפירוש רעיונות אלו ואריגתם לתיאולוגיה משמעותית בעבור אשה פמיניסטית. מנקודת מבט אחרת הקדושה תלויה במעשים: בקיום ההלכה, במוסר ובדרך שבה בני האדם מתייחסים למקודש. על פי תפיסה זו משמעות הקדושה היא נבדלות והגבלה, עם דגש מיוחד על הגבלות בתחום המיני. עיוננו בקדושת הזוגיות מנקודת מבט זו יינק מתפיסתו של הרב סולובייצ'יק את קדושת הנישואין והקשרה למושג הקדושה בכללותו כפי שהדבר משתקף בספרו "אדם וביתו".
קדושה – ההיבט האימננטי והתקדשות השפה
קדושתו של הא-ל והתייחסותו המקדשת לעולם רוויים כולם בציורים הטרוסקסואליים של יחסי זכר ונקבה. הא-ל עצמו בנוי מפן זכרי ונקבי. כל הקמת משפחה הטרוסקסואלית, בעצם כל מפגש של גבר ואשה, אמורים לבטא את ייעודם המקודש וחלקם, באותו היבט מיתי של היקום הפיזי והמטאפיזי כולו. כשזוג מברך לפני זיווגו "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה למען ההוא טמיר ונעלם…" הוא מבטא בכך את שיתוף זוגיותו ומיניותו בא-להות האימננטית. האדם שותף כך בקדושה כמייצג פעילות המתרחשת בעולם הא-להות ואף יותר מכך, כיוצר פעילות מקבילה המתרחשת בעולם ההוא.
בירושלמי (ברכות ס"ב ב') מובאת בשם רבי שמלאי אמירה על ההכרח האימננטי שבזוגיות ההטרוסקסואלית ועל הנוכחות הא-להית האימננטית בתוך הזוגיות הזו: "אי אפשר לאיש בלא אשה ואי אפשר לאשה בלא איש. אי אפשר לשניהן בלא שכינה". הקבלה מפתחת רעיון זה שבו השלמות של האדם מושגת והקדושה שורה באדם באמצעות הזיווג בין זכר ונקבה, ואולי רק באמצעותו.
במסורת מיוחסת קדושה לעצם השפה שבה משתמשת המסורת. אין חולק כי אחד המוטיבים המרכזיים במקרא ובמדרש הוא תיאור יחסי האדם או עם ישראל והקב"ה, כבני זוג/נאהבים. כשבני הזוג הם הטרוסקסואלים כשבדרך כלל הא-ל הוא הגבר ובני האדם הם האשה. בהנחה שעולם הדימויים הדתי, ומה שהתקדש בהיסטוריה היהודית אינם מקריים אלא משקפים ערכים של קדושה כל דימוי שאינו הטרוסקסואלי פורץ את הקדושה הזו. במילים אחרות, לפי גישה זו, אף אם לא מקבלים את הרעיון של אימננציה א-להית בדמות זכר ונקבה הרי שיש קדושה בעצם השפה הדתית המסמלת אותה כך. ממילא עולה התחושה הדתית כי זוגיות שאינה הטרוסקסואלית לא יכול להיות לה חלק בקדושה והיא אף סותרת את הקדושה כפי שהיא קיימת בעולם. וכאן עולה השאלה: האם אכן לקדושה יש ייצוג ריאלי אחד ויחיד במבנה זכרי ונקבי? האם הקדושה יכולה להיות מיוצגת רק בדימוי ההטרוסקסואלי, ומבנה אחר – של נקבה ונקבה – הוא חילון ואף חילול הקודש?
ודוק' אין בכוונתנו להכחיש כי התורה, בפשט כמו בדרש ברמז ובסוד, כמו בעצם כמעט כל יצירות התרבות המוכרות לנו, נוסחו רובן ככולן באופן הטרוסקסואלי. נהפוך הוא, זהו לב טענתנו. יצירות אלו נכתבו בידי הטרוסקסואלים שהיו מין הסתם מאז ומעולם הרוב והקול המכריע. השאלה היא האם התובנה שעולם דימוייהם הוא הטרוסקסואלי מכחיש רק את מוחלטות ההסמלה, כדרך אפשרית יחידה, או שהוא פוגע גם במסומל.
שאלות אלו על הכרחיותם של הסמלים אינן חדשות בעולמה של תורה. פעמים רבות בהיסטוריה של היהדות נמצא פשט תפיסת הא-להות שהופיע בכתובים מעורר ביקורת. כך עוררה ביקורת דמותו המואנשת של הא-ל בימי הביניים, וכך עוררה ביקורת דמותו הזכרית של הא-ל בעיני פמיניסטיות דתיות במאות ה-19-20. שאלות ביקורתיות אינן בהכרח ערעור על האמונה אלא מהוות שלב חשוב בזיקוקה של האמונה מבחינה מחשבתית ומוסרית בכור ההיסטוריה וייעודה. יד ה', כמו כסא ה', כמו זכריותו, וכמו ההטרוסקסואליות שלו הם חלק מציוריו הגשמיים של הא-ל. זיקוק האמונה במהלך הדורות כולל את הסרת הציורים האלה כפי שכותב הרב קוק (שמונה קבצים א' נ'): הציור של הא-להות שהאדם מצייר בדעתו, הוא תמיד מעורב עם סיגי דמיונות כוזבים, ומתוך כך מכשיל הוא את חיי האדם והחברה… ואין האדם ניצל ממחלה זו אלא אם כן ירגיל את שכלו להיות עסוק בארחות החיים הטובים, ודרכי החכמה והמוסר, והרעיון על דבר א-להים יהיה לו ליסוד כל שאיפותיו, אבל בלא שום ציור פרטי."
לפי התפיסה הזו בירורה של האמונה, מהיבטיה ההטרוסקסואליים, הינם ייעוד דתי ואמוני הנעלה על שאלת הלגיטימציה לאורח חיים כזה או אחר.
למעשה, בהיבט זה נפגשת התובנה הלסבית עם התובנה הפמיניסטית הוותיקה ממנה, ונזונה הימנה. ברגע שהא-ל אינו רק זכר, ואישה אינה בהכרח רק כלי, ברגע שברור שמשמעות הסמלים אינה מחייבת אך ורק יחסי גומלין שכאלה בין גברים ונשים – הדימוי ההטרוסקסואלי נשאר דימוי תפיסתי ויצוג אחד מיני רבים ולא דימוי המקבע את הא-להות או את יחסיה עם העולם.
גם בהיבט התקדשות השפה הדתית ניתן למצוא רמזים לקריאות עם פחות נוקשות מגדרית ביחס לאימננטיות הא-להית כבר בטקסטים הקיימים. כיוון ראשוני לזיקוק אמוני מסוג זה יכולה להיות הסתכלות מחודשת על השניות המגדרית של הספירות הקבליות. הספירות מחולקות לספירות נקביות וזכריות אולם ספירות נקביות כמו מלכות ובינה הינן זכריות ביחס למערך שמתחתיהן. בינה משפיעה על כל מערכת הספירות שמתחתיה. מלכות משפיעה על העולמות שמתחתיה. בהתאמה ספירות זכריות מתפקדות כנקביות בכך שהן משמשות ככלי לספירות שמעליהן. על אף שניות ברורה זו ההסתכלות המגדרית וההטרוסקסואלית הנוקשה אליה אנו רגילים לא מאפשרת לנו למצות את מלוא המשמעויות הגלומות בהיבט זה של עולם הספירות.
קדושה – נבדלות ואיפוק
על פי התפיסה שהקדושה קשורה למעשי האדם וליצירה של נבדלות ואיפוק בעולם גם קדושת הנישואין והזיווג תלויה אך ורק במעשי האדם. ביטוי מובהק לכך מופיע בכתבי הרב סולובייצ'יק: היהדות קובעת שאין צורך לרומם את הנישואין על ידי פעולה פולחנית… על פי נקודת המבט היהודית, אין שום צורך במעשה על-טבעי של החסד הא-לוהי כדי לרפא או לגאול את פעילותו המינית של האדם. הטבעי נעשה לאישי, החומר הגס מזדכך והחול מתקדש – לא על ידי התערבות א-לוהית, אלא במעשה האדם. הא-לוהים קרא לאדם לטהר ולגאול את עצמו ולהעלות את האינסטינקטיבי והטבעי לדרגת האישי והמשמעותי.
הרב מסביר שאופי קהילת הנישואין הראויה נובע משישה דברים: הקרבה – ויתור על ניאוף ומחוייבות לטהרת המשפחה, תענוג מיני הדדי, הולדה, שיתוף כלכלי, חיבה והערכה הדדיים, ומחויבות לחינוך הילדים. יסוד הקדושה צומח ממעשה ההקרבה הנעשה בידי השותפים בנישואין, על ידי פרישה בשעה של שכרון גופני ותאווה. ההקרבה והקדושה הן מושגים נרדפים ביהדות…האדם השולט על תשוקותיו ומקבל על עצמו נדר של נאמנות ושל רוגע בתחום שבינו לבינה, מי שהוא ממושמע מבלי לקבל עליו גישה נזירית ומדכאת כלפי יחסי האישות – אדם כזה מנהל חיים של קדושה.
באותו מאמר גם הרב סולובייציק מדבר על הנישואין כאקט של הליכה בדרכי הבורא, אך הוא מתייחס לא לזיווג אלא לכוח הבריאה: הוא ברא עולם כדי לטפל, לתמוך ולאהוב….באופן דומה, שני בני האדם הבודדים, אשר כמיהתם לתת ולהעניק אהבה דוחפת אותם למעשה של בריאה, מקריבים מעצמם ונותנים את היקר להם למען החבר חדש המצטרף אליהם; הם הולכים בדרכיו של הקב"ה בזה שהם פורשים מרומנטיקה המתמקדת בעצמה ונסוגים אל קהילה שהחסד עומד במרכזה, קהילה המחויבת לחיים שטרם נולדו. במישור זה הפעילות המינית נגאלת משנוצק לתוכה הרעיון המטפיזי הטמיר – דהיינו, שאיפתו של אדם להעניק מאהבתו. על האדם לאהוב לא רק את הממשי, אלא גם את מה שאין בו עדיין ממש… העובדה שבשנים האחרונות לסביות יכולות ללדת ולהקים משפחות ללא פריצות בעזרת בנקי הזרע (ואפשרויות תרומה אחרות ללא בעילה) היא שינוי עצום במציאות שלמיטב ידיעתנו כלל לא נדון עד כה.
כיום, ניתן ללדת ילדים לתוך זוגיות לסבית וכך גם זוגיות לסבית יכולה לכלול את הנתינה והמחויבות לדור הבא. אמנם בזוגיות לסבית החיבור בין המיניות להולדה אינו טבעי-אוטומטי, וניתן לטעון שבשל כך המעשה המיני אינו יכול לקבל את המשמעות עליה מדבר הרב. מאידך נראה לי, שדווקא היעדר האוטומטיות נותן משמעות יתרה לבחירה של זוגות לסביים להפוך את הזוגיות שלהם להורות, והמעשה המיני הוא חלק מזוגיות שבחרה במודע לעבור מקהילה זוגית רומנטית לקהילת ההורים – לקהילה שהרב קורא לה קהילת החסד. כלומר, גם זוגיות לסבית יכולה לא רק להיות חלק מקהילת הרעות אלא גם חלק מקהילת החסד. גם הזוגיות הלסבית יכולה היום להכיל את השאיפה לתת לאדם שעוד לא קיים – ובכך להיגאל.
אם כך, כל היסודות שעליהם דיבר הרב יכולים להימצא בתוך זוגיות לסבית – מחוייבות הדדית והגבלת מימוש המיניות למסגרת הזוגית, נתינה, שיתוף ותמיכה בין בנות הזוג, ושאיפה משותפת להולדה ונתינה לדורות הבאים. לפי תפיסה זו ניתן לצקת קדושה ומשמעות לתוך זוגיות לסבית בדיוק כמו לתוך זוגיות הטרוסקסואלית, ואין הדבר תלוי אלא במעשינו ובדרך שבה אנו בונים את הזוגיות.
הקדושה – אידיאל הצניעות
בין מנקודת המבט שהודגמה בגישתו של הרב סולובייצ'יק ובין מנקודת המבט שהודגמה בגישתו של הר' קוק הרי שאין חולק כי ברמה המעשית קדושה מחייבת התרחקות מפריצות וערווה. ברמה האישית וברמה החברתית טענתנו הינה חד משמעית: במקום שלסביות אסורה וגוררת נידוי חברתי, נשים מקיימות קשרים זוגיים בסתר. חיים בסתר הם בהכרח חיים של פריצות, חיים שבהם המיניות מופרדת משאר הביטויים של אחריות ושותפות בין אישית. למעשה היחס החברתי קובע לא את עצם ביצוע המעשה הלסבי, אלא את אופן ביצועו ואת תפיסתו והקשרו.
הגמרא אינה אוסרת על המעשה המיני הלסבי אלא רואה בו פריצות, דהיינו התנהגות העומדת בניגוד לאידיאל הצניעות. אמנם במאמרנו זה קצרה היריעה מבירור הלכתי אולם העובדה שהתנהגות כזו מוגדרת כ"פריצות בעלמא" מחייבת בירור קצר של המושג שכן כבר עמדנו על כך שפריצות הינה היפוכה של הקדושה.
בשתי סוגיות מתייחסת הגמרא לנושא של "פריצותא בעלמא" באחת מדובר במגע מיני ללא חדירה, ואילו בשניה מדובר ב"אכלה בשוק, גירגרה בשוק, הניקה בשוק" במילים אחרות, מדובר על התנהגויות שכלל אינן מיניות והקשרן כפריצות הוא שאלה תלויית זמן ומקום. מהבחינה ההלכתית, לצורך השאלה אם יש לגנות פעילות לסבית בימינו צריך לבדוק האם פעילות לסבית מתאימה לדוגמה הראשונה או לדוגמה השניה. ברור שמבחינת האופי המיני הברור של הפעילות, הרי שלסביות מתאימה יותר לדוגמה הראשונה. אולם מבחינת העובדה שמדובר על פעילות שהלגיטימציה שלה בכל מהלך ההיסטוריה היא תלוית זמן ומקום, הרי שהדבר דומה יותר לדוגמה השניה.
אולם בהיבט הקדושה נטען כי כיום באופן חד משמעי לגיטימציה לפעילות לסבית הינה מלחמה בפריצות ולא התרתה. בתקופת התלמוד והראשונים לא ניתן היה לממש את המיניות הלסבית במסגרת משפחתית יציבה ועצמאית, היום זה לא רק ניתן באופן תיאורטי אלא גם ממומש באופן מעשי.
מקובלנו שהיהדות היא דת של חיים, ואין בה התנגדות לעולם הזה. לגבי הטרוסקסואלים מוסכם ומקובל כי לא סביר שציבור רחב יחיה בפרישות. אידיאל של פרישות כשהוא חל על ציבור שלם מוליד בהכרח פריצות ומנוגד לדרכה של תורה. בדת היהודית אין נזירות מינית, והדרך המומלצת להתמודדות עם היצר הרע ולהימנעות מעבירה אינה הדחקתו אלא מימוש של היצר במסגרת של נישואין. "'אל תחלל את בתך להזנותה'…ר' עקיבא אומר: "זה המשהה את בתו בוגרת" (סנהדרין, עו, ע"א). התפיסה העומדת מאחורי דבריו של ר' עקיבא היא שהיעדר אפיק לגיטימי לביטוי המיניות מוביל לעברה ולזנות, והאחריות על כך מוטלת לא רק על הבת אלא גם על זה שלא דאג לספק לה את אותה מסגרת לגיטימית.
כך הוא הדבר גם לגבי לסביות. פיתרון של פרישות לנשים שאין ולא יהיה להן לעולם "פת בסלן" אינו פיתרון לציבור. הוא פיתרון שמוליד פריצות והעולם הדתי שלמיטב ידיעתי נוקט בפיתרון הזה מקצה לקצה חייב לקחת אחריות בגילוי לב על המשמעות הזו של התייחסות ללסביות מחוץ לעולם המיניות והקשרים הזוגיים הלגיטימיים.
וזאת עוד מבלי לדון בבן לווייתה הקבוע של הפריצות, השקר. לעתים קרובות חיים בסתר מולידים רמיה של הבעל "החוקי" שמנוצל למטרות נורמליזציה וילודה אולם לא זוכה בבית ובזוגיות אמיתיים וראויים. כך אפשר אגב גם להבין את הרמב"ם המתייחס במפורש לאישה "מסוללת" נשואה ומצווה על בעלה למנוע זאת ממנה. עבור הרמב"ם מלחמה בלסביות היא מלחמה בניאוף. ויובהר: מניעת האפשרות לבנות חיים לגיטימיים עם בני אותו המין היא שדוחפת אנשים שמודעים לנטייתם המינית השונה להתחתן, כיוון שהמחיר של חיים לבד ובעריריות הוא גבוה מדי עבורם. את המחיר משלמים לאחר מכן, הם, בני/בנות זוגם וחמור מכך, ילדיהם. טענתנו היא כי רק מוצא של חיים גלויים בפועל במישור החברתי יעמוד לשירות ערך הצניעות והיושר. אם כך, אזי השאיפה לעם קדוש צריכה להוביל ללגיטימציה חברתית של זוגיות לסבית גלויה.
חשוב לשים לב כי הראי"ה עומד על הקשר שבין תפיסת א-להות מוגשמת לתפיסה מוסרית, לטענתנו זהו הקשר הגורדי שעומד בבסיס ההגשמה ההטרוסקסואלית של האל ובין דחיפת לסביות לחיי פריצות ושקר. קשר המהווה דוגמה מוחשית לגישת הראי"ה.
סוף דבר
משום כל האמור אנו נטען כי נכון יהיה מצד הציבור האמוני ורבניו, משיקולים של קדושה וצניעות לפרש באופן שונה מבעבר את משמעות הקשר הלסבי, ולהשתמש באפשרויות ההלכתיות להתרתו ולהתקדשותו. במסגרת זו נדרש תהליך של זיקוקה של האמונה מדימוייה ההטרוסקסואלים, ושל הבניה של חיים של קדושה ומשמעות גם בעבור מי שקשר זוגי הטרוסקסואלי אינו מתאים בעבורה.
במקום להוציא את הלסביות "דה יורה" או לפחות "דה פקטו" מכלל הציבור שומר התורה והמצוות, אנו טוענות כי יש לראות בלסביות חלק מהחברה הדתית המאפשר לכולנו לבחון מחדש את אמונותינו והתייחסותנו לקדושת המשפחה כמו לקדושה שבחיינו בכלל. לטענתנו אין לכוון לסביות באופן ישיר או בשתיקה לחיות בפריצות ובשקר אלא להורות חיים מוסריים של משמעות אמונית ודתית גם למי שנבראה לסבית לפי רצון ה'. כפי שהבהרנו לעיל הדבר אינו רק אפשרי במסורת היהודית אלא יכול לגלם אפשרויות אמוניות מזוקקות יותר היכולות לשמש לסביות והטרוסקסואלים כאחד.
קיימות אין ספור דוגמאות שבהם שיקולים מטא הלכתיים, כגון "כבוד הבריות", "מצטער" או "צורך גדול", הכריעו לצד היתר ואף יצרו שינוי הלכתי (ואגב רבים מעקרונות אלו רלוונטיים גם לענייננו).
ישנם, בעינינו, טעמים חשובים נוספים למתן לגיטימציה לחיים לסביים בחברה הדתית, הנוגעים לדמותה של החברה הדתית ולאחריותה כלפי שלומם הנפשי והפיסי של לסביות החיות בתוכה ובני משפחותיהן. טעמים המשקפים את אחריות החברה הדתית לכך שלסביות ימשיכו לקיים חיים של תורה ומצוות ולהעניק לילדיהן חינוך שלא ינתק אותם ממסורת ישראל. טעמים אלו הינם כבדי משקל ורחבים וקצרה היריעה מלפרטם במסגרת זו. כמובן שבפסיקת הלכה לא ניתן להתעלם מכל השאלות החשובות הללו.
איננו מבקשות לבטל את האופן שבו כתובה כל מסורתנו ותרבותנו, אנו מבקשות להרחיבה. אנו מבקשות להפנות את תשומת הלב לכך שאותה מסורת מאששת את החלקים, אולי המשמעותיים ביותר בחייהם של סטרייטים מאמינים: את היותם בני זוג והורים אבל בשם אותה מסורת מדירים אותנו. אנו מחפשות דרך שבה נוכל, בדרכנו שלנו, במסגרת האפשרויות העומדות בפנינו להיות רעיות ואמהות. לחיות באהבה אחווה שלום ורעות. לחיות באחריות משותפת ליצירתו וחינוכו של הדור הבא. לחיות חיים של קדושה.
Commentaires