הסכמי הורות לידועים בציבור

הסכמי הורות הינם הסכמים בהם מתקשרים הורים שאינם בני זוג במטרה להביא לעולם ילדים משותפים.

הסכם לצורך עצם הבאת הילד לעולם

למעשה, ככל שגבר ואשה (שאינם נשואים לבני זוג אחרים) מתקשרים ביניהם להבאת ילד לעולם ללא מעורבות רפואית הרי הם אינם חייבים משפטית לערוך הסכם הורות. עצם הבאת הילד לעולם מחייבת את שניהם בדאגה לשלומו, לרווחתו ולכלכלתו, ועצם הקשר הביולוגי מזכה את שניהם בזכות להירשם כהוריו של הילד ולהיות עמו בקשר. במקרה כזה על ההורים להצהיר במהלך הלידה כי הם הורי הילד וכך הילד יירשם. כמובן שההמלצה החד משמעית היא לערוך הסכם הורות גם במקרה זה, שכן הניסיון מלמד שאי עריכת הסכם כזה עלול ליצור מחלוקות רבות, שייפגעו בשני ההורים (הן ריגשית והן כלכלית) וכתוצאה ישירה מכך כמובן גם בילד. בכל מקרה, במקרה בו האב מסרב להירשם או האם מסרבת לרשום אותו ניתן לפנות לבית המשפט ולאחר בירור האבהות בד"כ יחייב בית המשפט את רישום שני ההורים, כהוריו של הילד.

לעומת זאת, אם ההורים יבקשו להביא את הילד לעולם באמצעות טיפולי פוריות (ואפילו הזרעה) הרי לכל הפחות הם יצטרכו, לפי דרישת המרפאה, לערוך הסכם, על פי סע' 31 לחוזר מנכ"ל משרד הבריאות 20/07 שיתייחס לחמשת הנושאים הבאים:

1. הסכמת האב לטיפולי הפוריות והצהרה כי הוא מודע לחובותיו כלפי היילוד, ללא כל קשר להסכם כלשהו. מעצם החובה בדין לדאוג לשלומם, רווחתם וכלכלתם של ילדינו.

2. התייחסות לשאלת האפשרות של הצדדים להסכם לחזור בהם והשימוש שייעשה בחומר הגנטי במקרה זה (או במקרה מוות של אחד הצדדים). במילים "חומר גנטי" הכוונה היא לזרע של האב שנשמר במרפאה, ובעיקר לביציות של האם המופרות בזרע האב (הידועות בשם "עוברים מוקפאים"). (במקרים נדירים הכוונה גם לביציות של האם אולם הן בד"כ מופרות בסמוך לאחר שאיבתן). ההסכם בעניין זה חייב להכיל את הצהרת ההורים כי הקביעה בדבר החומר הגנטי תהא כפופה לכל דין.

3. הצהרת האם כי אינה "אם נושאת" במשמע חוק ההסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), תשנ"ז – 1996, ובמילים אחרות כי אינה משמשת פונדקאית עבור האב או עבור כל אחד אחר.

4. הצהרת שני הצדדים כי ההסכם לא נעשה כנגד תמורה כספית או אחרת וכי הם נכנסים אליו מרצונם החופשי.

5. הצהרת שני הצדדים כי אינם נשואים לבני זוג אחרים.

על פי הדין מרפאות אינן רשאיות להעניק טיפולי פוריות לאנשים שאינם בני זוג ללא הסכם כזה.

עם זאת ההסכם הזה רחוק מאוד מלבטא את המכלול המורכב אליו צריכים להתייחס הורים כשהם שוקלים להביא לעולם ילד או ילדים במשותף, ולכך נתייחס בפרק הבא.

הסכם של גבר ואשה להבאת ילד לעולם

כשאנו מביאים לעולם ילד עם אדם נוסף, אנו למעשה מפקידים בידיו ובאחריותו את הדבר היקר ביותר ללבנו (ובד"כ גם לכיסנו) שיש או שיהיה לנו במהלך החיים. כשבן או בת זוג נוהגים בילדינו (שהם גם ילדיהם) שלא לפי ערכינו או הרגלנו הדבר יכול לעורר כעס רב ומחלוקות רבות. הדברים הינם מציאות ידועה ויומיומית. אולם ברוב המקרים, כשהקשר הזוגי תקין או לפחות סביר, הכעס והמחלוקות ייפתרו באמצעות האהבה, הקשר הזוגי וההרגל של בני הזוג לנהל משאים ומתנים זה עם זו בשיגרת החיים. כל המנגנונים הללו לא קיימים כשמדובר בהורות משותפת עם גבר או אשה שאינם בני זוגנו. לכן הניסיון מלמד, שרבים מהפונים לעורכי דין לצורך הבאת ילדים משותפת לעולם כלל לא יגיעו ביניהם להסכם ולהבאת ילד לעולם. כשהם יבררו את כוונותיהם ביחס לעיקרי פרטי החיים של הילדים העתידים, פעמים רבות הם יגיעו למסקנה שהם אינם רואים עין בעין את גידולו, חינוכו וכלכלתו של הילד. מנסיוני האישי, מדובר בעשרות אחוזים מכלל ההסכמים. דווקא משום כך כל כך חיוני לפנות לעורך/כת דין הבקיאים בתחום טרם תחילת טיפולי הפוריות. אי הסכמה מהותית טרם הבאת הילד לעולם כוללת בתוכה אך את האכזבה שבדחיית חלום הילד ומשאבים מצומצמים יחסית שהושקעו בכך. אותה אי הסכמה שמתעוררת לאחר שהילד כבר חי יכולה להביא לערעור כל מירקם החיים של כל המעורבים, ולעיתים למשך שנים ארוכות.

הבעיה הזו נמצאת במוקד החובה להביא הסכם כזה (ככל הסכם הנוגע לקטינים) לאישור בית המשפט לענייני משפחה. המשפט הישראלי כיום אינו מוכן לתת תוקף להסכמים לגבי ילדים שטרם נולדו וניתן להגיש את ההסכם לאישור בית המשפט רק לאחר לידת הילד. לגישת המדינה בית המשפט כלל לא מוסמך לדון בהסכמים כאלה טרם הלידה שכן זהו דיון בזכויותיו של אדם שטרם בא לעולם ולפי החוק מי שטרם נולד אינו כשיר לזכויות וחובות משפטיות. טענה אחרת הינה שטובת הילד היא עקרון העל של דיני המשפחה ולא ניתן להעריך ברצינות את טובתו של ילד באופן "תיאורטי". כיום שאלה זו מתבררת בפני בית המשפט המחוזי, אולם מכל מקום בסיטואציה המשפטית כעת ניתן ליתן להסכם תוקף של פסק דין רק לאחר לידת הילד. כשאין מדובר סתם בהליך פורמלי. ההורים נדרשים לאשר מחדש את הסכמותיהם בפני בית המשפט ואם אחד מהם חוזר בו מהסכמותיו בד"כ ביהמ"ש יסרב לאשר את ההסכם. ושוב חזרנו לנקודה שבחסות המשפט הישראלי יעלו המחלוקות לאחר שהילד כבר קיים על כל המחירים הכרוכים בכך, במקום למנוע בדיוק את הסיטואציה הזו מראש. אותה מניעה שדווקא בשבילה ערכנו את ההסכם המדוקדק בניסיון לפתור מראש את המחלוקות האפשריות ולוודא שאנו רואים את גידול הילד, חובותינו וזכויותינו עין בעין בכל מהלך חיי היום-יום הצפויים.

תוכן ההסכם

מדובר על אחד ההסכמים המורכבים ביותר הקיימים בתחום דיני המשפחה. ההסכם צריך להתייחס לילד שטרם נולד, עורכים אותו בני זוג שבדרך כלל מעולם לא חוו את חוויית ההורות, הוא צריך להתייחס לשנים ארוכות בעתיד, וכאמור, לפחות בתחילת הדרך מעמדו המשפטי של ההסכם בעייתי. על מנת להעניק הכוונה ראשונית להסכם כזה כדאי שהוא יכלול התייחסות לעניינים שלהלן. אני ערה לכך שהסעיפים הבאים ייקראו כסעיפים "טכניים", שאינם מאוד מעניינים עבור המתעניינים בהסכמי הורות באופן תיאורטי (אלו יכולים לעבור לראש הפרק הבא), אולם עבור אלו המתעניינים בהם באופן מעשי לפרטי הסעיפים הללו יש חשיבות אקוטית.

1. כל העניינים שקשורים לטיפולי הפוריות – אילו בדיקות מתחייב כל אחד מהצדדים לערוך, מי מממן את הטיפולים, איפה הם נערכים, מה קורה אם במשך תקופה ארוכה הטיפולים לא צולחים, מה קורה במקרה של רצון או צורך בהפלה? מה קורה אם במהלך הטיפולים אחד מהצדדים כבר אינו מעוניין יותר בהסכם וכיוצ"ב.

2. כל העניינים הקשורים להריון וללידה – עד כמה זכאי / חייב האב להיות מעורב בתהליך ההריון? בלידה עצמה? אילו בדיקות מתחייבת האם לעבור? מי מממן את הדברים שאינם ממומנים על ידי שירותי הבריאות? מי בוחר בהם? (רופא פרטי / דולה / רפואה משלימה וכיוצ"ב)?

חשוב לשים לב שמעמד האב והאם בשני הסעיפים הללו אינו זהה! מרבית טיפולי הפוריות ובוודאי תהליך ההריון והלידה קורים בגופה של האם. העקרון המקודש בשיטת המשפט שלנו, לפיה לאדם יש אוטונומיה על גופו אינם מאפשרים לאכוף התחייבויות הנוגעות לגופו של אדם, כגון חיוב לבצע בדיקות רפואיות, חיוב להמשיך או להפסיק הריון, חיוב לקבל טיפולים רפואיים וכד'. להערכתי, לא חשוב מה יהיה כתוב בהסכם בין הצדדים, אם האם תבקש שהאב לא יהיה נוכח בעת שהיא מקבלת טיפולים רפואיים, או בשעת הלידה לא ייפגעו בזכות לפרטיותה ולחסיונה הרפואי. לכן הסכמים בעניינים הללו יכולים להיערך באחת משתי דרכים, או להבין שמדובר בהצהרת כוונות בלבד אולם בסופו של דבר לאדם שבגופו מתבצע הטיפול (כאמור בד"כ האם) שמורה "זכות המילה האחרונה", או ליצור בהסכם סעיפים שאמנם לא יאפשרו את אכיפת ההסכם אבל יחייבו את הצד המפר בפיצויים בשל ההפרה (כשגם זה אינו נקי מספקות).

3. כל העניינים הקשורים לגידול התינוק בתחילה – התייחסות לחופשת הלידה, לאפשרות לקחת חל"ת לאחריה (ומי מממן חל"ת כזה), התייחסות להסדרי השהות עם התינוק בתקופת החיים הראשונה ובפרט אם התינוק יונק וכל עוד הוא יונק. התייחסות לרכישת הציוד הדרוש (מחדר לתינוק ועד חיתולים וכיוצ"ב), התייחסות להוצאות שישנן בבית שני ההורים לעומת הוצאות יעודיות לילד (למשל, אצל שני ההורים ילד צריך מיטה, אולם בד"כ לא דרוש לו יותר מזוג נעליים אחד...), התייחסות לפערים בהוצאות אצל שני ההורים כשזמני השהות של הילד אצל שניהם אינם שווים (בד"כ בתקופה הראשונה הילד שוהה בבית האם באופן בלעדי או לפחות רוב הזמן). התייחסות לקשר עם המשפחה המורחבת, התייחסות לחיסונים וטיפולים מוסכמים ושאינם מוסכמים בתינוק (התייחסות שכפופה כמובן להוראות הדין) וכיוצ"ב.

4. התייחסות להסדרי השהות ומימון הוצאות הילד עד הגיעו לגיל 18 (או 21 ולעיתים ההסכמות כוללות התייחסות לדברים מאוחרים יותר כגון מימון לימודים אקדמיים). צריך לשים לב שאם התינוק שהה בעיקר בבית האם, בד"כ ימליצו אנשי המקצוע מתחום הטיפול במשפחה שהמעבר להסדרי שהות שוויוניים יותר (מה שהיה ידוע בעבר כ"משמורת משותפת") – הסדרי שהות שרבים מההורים בהורות משותפת מעוניינים בהם אם כי זו כמובן אינה חובה – צריך להיות הדרגתי. צריך גם לשים לב שילדים קטנים עלולים להתקשות לשהות בלי אחד ההורים לזמן ממושך של יותר מיום-יומיים ואילו עבור ילדים גדולים יותר דווקא מעבר יומיומי בין שני הבתים יכול להיות מעמסה גדולה. במסגרת הנושא הזה יש להתייחס גם לחגים ולשבתות. לשאלה מה קורה בימי חופשה ממסגרות, או ימי מחלה של הילד, להתמודדות עם רצונותיהם של ילדים מתבגרים, להתייחס לאופי ועלות מסגרות החינוך שההורים מכוונים אליהם הן במישור החינוכי והן במישור הכלכלי (חינוך פרטי או ציבורי / חינוך ממלכתי או ממלכתי דתי או דמוקרטי וכיוצ"ב, האם יהיו לילד צהרונים? חוגים? קייטנות? שיעורים פרטיים? וכיוצ"ב). צריך גם לשים לב מה קורה עם מימון ההוצאות הרגילות (בי"ס, ביטוח שירותי בריאות סטנדרטי) ומה קורה עם הוצאות מיוחדות (טיפולי רפואה משלימה, אבחונים ועוד ועוד).

חשוב מאוד שהסעיפים הללו יהיו מפורטים ככל האפשר ופרגמטיים ככל האפשר. למשל: אין שום ערך להסכם בו ההורים מתחייבים לגדל את הילד ברמת חיים שאינם יכולים לעמוד בה. קשה מאוד ליישם הסכם בו כל קניה של חולצה לילד תידרוש את הסכמת שני ההורים. קשה מאוד ליישם הסכם להסדרי שהות שוויוניים אם ההורים אינם מתחייבים לגור בסמיכות זה לזו. בהקשרים הללו כמובן ההסכם צריך להתייחס גם לשינויי נסיבות במצבם הכלכלי והבריאותי של ההורים ובמקומות מגוריהם. קשה מאוד להשלים במציאות החיים עם הסכם בו כל אחד מההורים אינו יכול לצאת לחופשה עם ילדיו או לקחת אותם לאירועי משפחתו כי הסדרי השהות נוקשים מדי, שלא לדבר על מצב בו ביקור אצל סבא וסבתא משמעו "קפיצה לחו"ל." כל הדברים הללו דורשים התייחסות ואלו כמובן רק דוגמאות.

5. כדאי שההסכם יכלול התייחסות לזכויות סוציאליות הנלוות לגידול ילד בכלל ולגידול ילד בנפרד בפרט. כמו למשל הטבות בנקודות מס, קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, הנחות בארנונה וכיוצ"ב. מי מההורים זכאי? כיצד מממשים את הזכאויות באופן מקסימלי? בנוסף, כדאי שההסכם יכלול התייחסות לביטוח חיים / ביטוח אבדן כושר עבודה להבטחת מזונותיהם של הילדים. ההורים הסתמכו זה על זו בהבאת הילד לעולם, וכדאי ליצור כלים מעשיים לממש את ההסתמכות הזו.

6. התייחסויות לנושאים ערכיים חינוכיים ומשפחתיים. בדרך כלל אני ממליצה להורים שלא להתערב האחד בנעשה בביתו של השני כי השליטה האפשרית בדבר היא קטנה והמחלוקות הנולדות מכך הן גדולות. ובכל זאת, אם חשוב להורים להגיע להסכמות בנושאים הללו חשוב מאוד שהן "יעלו על השלחן" ויסוכמו כבר בשלב זה: מעמדם של בני זוג של ההורים, אורחות חיים אידיאולוגיים כגון דת או טבעונות, התאמת הבית למסגרות חינוכיות ייחודיות (למשל חינוך אנתרופוסופי או דתי) וכל כיוצ"ב.

7. התייחסות לפער בין מועד עריכת ההסכם למועד אישורו בבית המשפט. אני נוהגת להחיל בתוך ההסכם סעיפים שמכונים בשפה משפטית "דיני ההשתק והמניעות" אלו סעיפים בהם ההורים מתחייבים לא להעלות טענות בבית משפט כנגד ההסכם בשל כך שהוא לא אושר בבית משפט, גם אם מבחינת הדין זו טענה שהם זכאים לטעון אותה בפני השופט/ת.

8. פרק מפורט וברור ככל הניתן לפתרון מחלוקות.

החלק החשוב ביותר בהסכם לטעמי, הוא הפרק הדן באופן בו ההורים פותרים מחלוקות ביניהם. כל מי שקרא/ה את ההמלצות עד כה בוודאי הבחין/נה שמדובר בהסכם מורכב מאוד. הורים רבים כלל אינם מסוגלים להתייחס לכל הנושאים האמורים בשלב כל כך ראשוני. יתר על כן, המציאות לעיתים חזקה מכל הסכם, ואפילו עורך/כת הדין המיומנים ביותר אינם מסוגלים לחזות כל תרחיש אפשרי ובוודאי שלא לתת לו מענה. סעיפים מפורטים הכוללים התייחסות מפורטת לשאלה למי פונים במקרי מחלוקת לפי סוגיהם (מתי לרופא/ה? מתי למטפל/ת המשפחתי/ת? מתי ליועץ/צת ביה"ס? מתי לעו"ד?) איך מממנים את הפניות הללו? מה מידת שיתוף הפעולה אליה מחוייב כל אחד מהצדדים כלפי אנשי המקצוע הללו? מה תוקף המלצותיהם? כל אלו הינם נושאים חיוניים.

יש לומר את האמת, אם אחד ההורים מעוניין לריב, לערער את יציבות ושיגרת חייו של ההורה השני, לנקום בו, או כל דבר דומה הוא יוכל לעשות זאת. אין הסכם בעולם שימנע זאת. אולם המחיר הנלווה לכך, הוא תמיד, אבל תמיד, ערעור היציבות והשיגרה עבור ילדו, ובמקרים רבים מדובר בפגיעה קשה בנפשם של הילדים בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון". אכן, לעיתים אין מנוס מפניה לרשויות ולבית המשפט. אם חלילה מסתבר שאחד מההורים הוא הורה מתעלל באופן קשה, בוודאי שלא נאמר שעל פי ההסכם יש לפנות לטיפול משפחתי. ברי כי בראש ובראשונה יש לפנות למשטרה, לרווחה ולבית המשפט. אולם במרביתם המוחלטת של המקרים פניה להליכים משפטיים פורמליים, ובכלל לרשויות פוגעת במירקם המשפחתי, העלויות שלה גבוהות והיא פוגעת מאוד בילדים.

בברכת חיי משפחה טובים ומשמחים

זיוה אופק, עו"ד