top of page

אפשר להתחיל מחדש


ניקול הייתה חב"דניקית עם ארבעה ילדים, שחיה על אוטומט ועברה משברים נפשיים, עד שהתגרשה ופגשה את אביגיל, שגילתה לה מהי אהבה טובה. ביחד הן בנו משפחה חדשה ובית, והיום הן כבר סבתות לנכד.

מונולוג מעורר תקווה על היכולת להשתנות ועל כוחה של אהבה.



א. ככה הפכתי לחב"דניקית

נולדתי וגדלתי בקרית מלאכי, עיירת פיתוח די שכוחת אל. ההנחה הפשוטה שלי הייתה שאנחנו חיים בחור. המשפחה שלי מרוקאית, שורשית, גדולה, חמה עד כדי שורף, ויש לי שני הורים וארבע אחיות, בית נטול בנים.

אבא שלי היה איש מועצה, כזה שכולם הכירו בעיירה. כשהייתי עוד ילדה הגיע לקרית מלאכי גרעין גדול של חב"ד, שהקים בו בית ספר יסודי לבנות,  בשם בית חנה, והם עשו נפשות בניסיון למצוא בנות שילמדו בו. לאבא שלי היה 'מלאי' של בנות בבית, אז הרב ניגש אליו והסביר לו כמה כדאי לו לרשום אותנו לבית הספר הזה. אנחנו אמנם בית מסורתי, אבל מה בינינו לבין חב"ד? הוא לא ציפה שיהיה לו כל כך קל עם אבא שלי, אבל הוא הצליח. אבא שלי חשב שטוב שנלמד בלי בנים, כי 'אם יהיו בנים בסביבה, נהיה עסוקות בהם והראש שלנו לא יעבוד'… הוא אמר.  חוצמזה, זה גם היה בחינם כמובן. כך שיצא לו win win - גם לא יהיו בנים וגם זה יהיה בחינם.

ככה התגלגלנו ארבעתנו ללמוד בחב"ד. אותי ואת אחותי הגדולה זה מאוד תפס. זה היה כמו סוכריה שלא נגמרת, כי זה פתח בפנינו אפשרות לחיים שונים. במקום שבו גדלתי, האפשרויות לחוויות ולמה לעשות בשעות הפנאי היו מצומצמות, ופתאום חב"ד ידעו להכניס תבליני חיים שממלאים בחדווה וייעוד – לצאת לשליחויות ולמבצעים, וזה פותח את הראש. מצאתי את עצמי מתחברת לזה והבנתי שאני רוצה להיות חב"דניקית ואשת העולם הגדול. בשנים הבאות מצאתי את עצמי טסה בכל חודש תשרי אל הרבי, לברוקלין, והיה לי ברור שלסוג החיים הזה פניי מועדות.

רק דבר אחד העיב על התכניות האלה: כל הזמן התאהבתי בחברות שלי, והן התאהבו בי בחזרה. העניין הוא שלא הרגשתי מוזרה או חריגה כי תמיד היו סביבי עוד זוגות כאלה -  שרה וציפורה, פייגי ורחל – ואם הן בזוג, אז גם אני רציתי להיות בזוג.

ובאמת הייתי. רק היה מאוד ברור שאנחנו לא מדברות על זה, זה פשוט שם. וכן, זה כולל גם קשר פיזי, אבל תמיד 'מעל החגורה' - עדינות תהומית של רגש עוצמתי ממש. מבחינתי, זה לא היה אסור, יכולתי לומר לעצמי 'מה כבר עשינו', בסך הכל התחבקנו או התנשקנו, הכל בסדר. וזה עבד, האמנתי לעצמי.

וככה עברו עליי שנות העשרה, כשכל הזמן גם יש לי פידבק מסביבי שאני לא לבד בזה, שזה ככה, רק חשוב להסתיר את זה.





ב. חתונה לא מאושרת

גיל שמונה עשרה בישר שהגיע הזמן להשתדך. בת הזוג שלי באותם ימים, מינדי, התחתנה עם שליח של חב"ד, ונפרדנו. דיברנו על זה לפני החתונה שלה, והיה ברור שכל אחת הולכת לדרכה, כי אנחנו רוצות להתחתן, ללדת ילדים, להקים משפחה. זה היעוד וככה יהיה.

אני חושבת שכשנפרדנו, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שכאב לי ממש.

 לא ידעתי להסביר לעצמי מה עובר עליי, רק ידעתי שהחתונה שלה גרמה לי עצב נוראי ותהומי, סבלתי ברמות שאי אפשר לתאר, היה רגע שהרגשתי שטוב לי מותי מחיי. וביום שלפני החתונה שלה וביום שאחריה לא הפסקתי לבכות. הגעתי לחתונה והצטרפתי למעגלי הרוקדות והלב שלי שותת דם.

 ידעתי איפה מתקיים ירח הדבש שלהם, והלכתי מאוחר בלילה אל מסתור קטן ליד חלון חדרם ועמדתי שם עד שראיתי שהאור בחדר שלהם כבה. איתו הלב שלי כמו הפסיק לפעום.

עם כל הכאב, המשכנו להיפגש אחרי החתונה, וניסיתי להבין ממנה איך היא, ומה שלומה, והיא, שקלטה מה בדיוק מפריע לי, אמרה:  'די, ניקול, מה שהיה היה, מעבירים דף, ממשיכים קדימה, זה התאים לאותו זמן ולא מתאים יותר'. הבנתי אותה.

כך מצאתי את עצמי חיה בשני עולמות. מצד אחד, המשכתי להיות חסידה צייתנית של הרבי,  השתתפתי בהתוועדויות ובעשייה בלתי נגמרת, ומן הצד השני הרגשתי מבפנים קמילה של הגוף ושל הנפש.

ידעתי מה לעשות: גם אני אשתדך וזהו.

התחלתי 'לשמוע' שידוכים. בהתחלה שמעתי על יצחק, רופא מאורגוואי, אבל שלושה שבועות לפני החתונה עזבתי את השידוך כי לא הרגשתי כלפיו שום דבר ממה שהרגשתי כלפי מינדי. בשלב הזה כבר ידעתי שיש מילה שמסביר את מה  שאני מרגישה, אני 'לסבית', שיננתי את זה, גלגלתי על הלשון,  אבל הכל רק ביני לבין עצמי. כששאלו אותי למה ביטלתי את החתונה ליצחק עניתי שהוא מאורגוואי,  ולמרות שעשה עליה, ירצה לחזור לשם ולי אין כוונה לגור שם, בטח לא איתו.

המשפחה שלי לא התערבה כי גם ככה כל מה שעבר עליי זר להם: שידוכים זרים להם, חרדים זרים להם, רבנים זרים להם הסתפקתי במחשבה שהם היו גאים בי כי עבורם בת שחזרה בתשובה היא מקור לגאווה.

אחרי יצחק, שידכו לי את חיים, בן של שליח מירושלים. יצאנו שבוע, וקבענו להתחתן. הבנתי שהוא מאוד חכם ונבון וסיפרתי לו שפעם הייתה לי 'חברה' ממש קרובה... הוא הגיב לזה ממש בשוויון נפש, אז אמרתי לעצמי - זה הבנאדם. הסיפור שלי נסבל לו, סימן שהוא הבנאדם הנכון לי.

קצת לפני החתונה הלכתי לדבר עם הרבעצן שלי, לאה, וסיפרתי לה איך אני מרגישה. היא אמרה לי: 'אוי, מאמינקע, את יודעת כמה בנות עוברות את מה שאת עוברת? זה טבעי, וזה עובר, אני יכולה להבטיח לך את זה..'  היא נתנה לי דוגמאות על זאת ועל ההיא, שהיו זוג, ועל עוד זאת ועוד ההיא שהיו זוג, ועכשיו הן מאושרות עם בני הזוג שלהן. אז אני מבינה ממנה שכולן ככה, וסבבה, ככה זה יהיה גם אצלי. 

התחתנו בתאריך מאוד חב"די, י' בשבט, הנישואין של הרבי.

בהתחלה גרנו בצפת, ובשבת הראשונה שאחרי השבע ברכות הזמנתי אליי את אחת מבנות הזוג שהיו לי בעבר. חיים כבר הלך לישון ואנחנו ישבנו על הספה, אחת ליד השנייה. הרגליים שלי נגעו בה וצמרמורת עזה ולופתת אחזה בי בכל הגוף. באותו רגע משהו בי נכבה. כל האמונה שניסיתי לגייס שהדבר הזה יצליח, נעלמה ממני. ראיתי מה מגע קל שבקלים מאישה עושה לי בגוף, והבנתי:

'מעוות אשר לא יוכל לתקון'. אני לסבית.

בעקבות האירוע עם המגע ברגל, הבנתי שאני חייבת להעביר את עצמי למצב אוטומט, כי אם אני איגרר למחשבות האלה, הלך עליי.

 עברתי לאוטומט פאה, אוטומט בגדים, אוטומט שיעורי תורה, אוטומט מקווה, אוטומט. אוטומט.

 וזה עבד לי יופי, ככה חשבתי.

 שנה אחרי החתונה נולד לנו מנחם מנדל ונראה היה שהחיים זורמים בנחת.

אבל טעיתי.

שנה אחרי לידת בני בכורי נכנסתי לחרדה עמוקה: חרדה לישון, חרדה לקום. חרדה לחיות.

אמא שלי ניסתה לקחת אותי לכל מיני מטפלים, ממכשפים ועד פסיכולוגים, אבל שום דבר לא עזר, אני רק רציתי לחזור הביתה – כשהביתה מבחינתי זה בית ההורים.

 ובאמת, אחרי תקופה ללא שינה, חזרתי לגור אצלם. אף אחד לא הבין מה קורה לי, חיים התחנן שאחזור הביתה, כולם שאלו מה לא בסדר אבל אפילו לעצמי לא הצלחתי לענות שזה פשוט לא המקום שלי. חיים התחיל לשלוח לי פרחים ועשה כל מה שהציעו לו על מנת להחזיר אותי הביתה. התחלתי לקבל טלפונים מרבנים – 'מה קרה לך? מה יהיה על הבית שלך?' –

אחרי שלושה חודשים  נכנעתי ללחץ וחזרתי הביתה, ושוב מצאתי את עצמי נכנסת למצב אוטומט, כשהפעם הוא נמשך עשר שנים רצופות: גרנו בלוד ונולדו לנו יוסף יצחק, יהודה לייב ושמואל. אבל זה נגמר כשחיים החליט שזה נגמר - באיזשהו שלב חיים אמר 'אני לא מאושר איתך, לא טוב לי', ופשוט רצה לעזוב ואי אפשר היה להחזיר אותו. אני עוד הייתי ממשיכה ככה.

חיים עשה בשבילי את מה שלא יכולתי לעשות בשביל עצמי.


ג.  חיים כפולים

נשארתי אישה בת 28 עם ארבעה ילדים קטנטנים, שבורה עד העצמות וגרושה. הגירושים היו קשים מאוד, הם לווו גם בפיטורים מבית הספר, שמבחינתו היותי גרושה היווה הוכחה לכך שאני לא מתאימה לחנך תלמידות שצריכות להיות נשים טובות לבעליהן - כי אני בעצמי לא כזאת. המנהלים שלי הבטיחו שהם יתנו לי משכורת של ארבעה חודשים מראש, וזהו, שאני אלך!

נבלעתי לתוך כלום, ממש נעלמתי. מהר מאוד הבנתי שאני לא יכולה להישאר עוד בלוד וחזרתי לקרית מלאכי, כשכל הזמן עדיין מלווה אותי השאלה של האהבה הזאת לנשים, התשוקה הזאת, ואני מבינה ואומרת לעצמי שזה הזמן לברר אותה.

אבל בקרית מלאכי קרה בדיוק ההפך ממה שתכננתי. במקום לברר את האהבה הזאת, חיפשתי מישהו להיות איתו. מישהו, גבר.  כמובן שגבר. יצאתי עם מישהו, ושכבתי איתו, ואז הבנתי סופית שזהו, אני לסבית. הפעם  זה היה לי ברור. היו לי תשובות.

 עברתי משלב החיים באוטומט לשלב של חיים כפולים, בחוץ ובפנים.

מצד אחד,  חזרתי ללמד בבתי ספר שהם לא חב"ד אלא  ממלכתיים דתיים, וגידלתי את ארבעת הילדים שלי בעזרת ההורים, בחינוך דתי, הכל בתלם, ומצד שני, חיפשתי זוגיות עם אישה, בלי שאף אחד יודע. עשיתי את זה באינטרנט, בלילה, בחושך, כי התחושה הייתה שזה דבר שהצנעה יפה לו,  זו אהבה מקלקלת ומקוללת, שטוב להסתיר אותה.

אז הסתרתי.

בלילות, בצ'אט של תפוז הכרתי שתי נשים: אחת הייתה דבורה, חרדית שנשואה באושר לבעלה והשנייה, רננה, בחורה מסורתית  ורווקה מהדרום. לאורך הקשר עם רננה היא הייתה בעיצומו של חיפוש זוגיות עם גבר. זה הגיע למקומות כל כך הזויים, שזה היה טבעי למצוא אותה גולשת באתרי היכרויות בזמן שאנחנו ביחד במיטה ואני עזרתי לה לחפש ולהגיד מי כן ומי לא. וכשהיא חזרה שבורה מעוד דייט שלא הצליח, הייתי שם כדי לנחם אותה, וכשהיא התכוננה לדייט, אני הייתי זאת שאיפרה אותה.

בדיעבד אני מבינה כמה הנפש שלי נפצעה ונשברה מכך שעבור שתיהן, גם דבורה וגם רננה, לא הייתי ראויה מספיק כדי להיות היחידה.

והייתי בטוחה שככה החיים שלי ייגמרו, עם הסבל הזה, עם הלב הנשבר הזה. הקשר מול דבורה נגמר בשלב מסוים כי בעלה גילה, ונבהלנו מספיק כדי שזה ייגמר, אבל עם רננה  זה נמשך ארבע שנים תמימות וארוכות. אלה היו ארבע שנים של קשר אינטנסיבי, סוער, כשכל הזמן היא גם אוהבת אותי  וגם מחפשת גבר להתחתן איתו.

 אני הייתי אמורה לקבל את זה שככה זה, חלק מהחיים.

 בקשר עם אישה שלא סגורה על הזהות שלה, יש סבל מאוד גדול, בלתי נתפס, כי את יודעת שהיא תבגוד בך, כל הזמן. היום אני לא מבינה איך הסכמתי להיות שם. הנשים האלה עברו דרך המיטה שלי כדי לפגוש מישהו. וההרגשה הייתה שזה חלק מהעולם, כי זאת תאווה ותשוקה שצריך להסתיר, ואחר כך יש את החיים עצמם. 

ד. עת לאהוב

תוך כדי כל זה גם הגעתי ל'בת קול', כמו רוב הנשים אז, גם זה דרך האינטרנט, בלילה. ואז היה מפגש של בנות שלושים פלוס בעיר רחובות, ונסעתי אליו. מי שהסיעה אותי אליו וחיכתה לי מחוץ לו, הייתה רננה, ששמה אותי במפגש והלכה להסתובב בקניון. במפגש הזה ראיתי את אביגיל, וברגע שראיתי אותה משהו בלב שלי אמר לי, איתה זה יכול להיות נכון, ולמה שלא תחפשי אישה שרוצה להיות איתך, באמת להיות איתך.

כמה ימים אחר כך פניתי אליה במייל.

באותו זמן  אביגיל הייתה מורה שמכינה תלמידות יב לבגרות באמנות באולפנא. בחודשים מאי-יוני היא לא הגיבה לי כי היא הייתה שקועה בענייניה. באיזשהו שלב היא ענתה לי ואמרה, 'אני זוכרת אותך', והתחלנו להתכתב, וככה התכתבנו במשך תקופה ארוכה, עד שאני, כמו חב"דניקית טובה, הזמנתי אותה אליי לשבת. זה היה הדייט הראשון שלנו. וכבר במהלך השבת הזאת הבנתי שהיא האישה של החיים שלי, ומהר מאוד התפתחה בינינו אהבה מאוד גדולה. ובכל זאת, בזמן הזה, אני מוצאת שאני לא מסוגלת להיפרד מרננה והיא עדיין בתמונה.

 התרגלתי  לעשות גם וגם כל כך הרבה שנים, זה קטן עליי .

 אביגיל קלטה את זה, והודיעה לי שהיא עוזבת, ובאמת עזבה.

הגיע הרגע שלי לקבל החלטה.

 עזבתי את רננה, באתי אל אביגיל וביקשתי סליחה, ומאותו יום התמסרתי לקשר איתה באופן מוחלט.

ה. כוחה של עדינות

זו הייתה תחילתו של מסע חדש.

עד לנקודה הזאת, חשבנו שעברנו כל כך הרבה, אבל בעצם רק התחלנו. ובזמנו, כשהבטנו ימינה ושמאלה, לא ראינו עוד זוגות כמונו. אני לא מכירה עוד נשים בנות גילנו שבאו מהעולמות שאנחנו באנו, עם ילדים בגילאים שיש לנו. היום יש לנשים כל כך הרבה מודלים להביט בהם,  אבל לנו לא היה.

חוץ מהאהבה זו לזו, שום דבר לא היה פשוט. היינו צריכות לבנות משפחה משתי משפחות – לי יש ארבעה בנים דוסים, ולה יש שתי בנות ובן, גם הם דתיים. קיבלנו החלטה אסטרטגית - אין סודות, אבל גם אין דגלים: 'אמא, למה אנחנו נוסעים לניקול?' 'אנחנו נוסעים אליה כי אני אוהבת אותה';  'אמא, תגידי, אבא פוגש נשים ורוצה להתחתן איתן, את חושבת שגם את תרצי להתחתן?'  'לא אני לא מחפשת כי לי יש את ניקול', וכדומה אבל בשום שלב לא הייתה הודעה רשמית. בילינו את כל השבתות והחגים ביחד ותפקדנו כמו משפחה אחת. ודי מהר החלטנו לעבור לגור ביחד, בפרדס חנה, כי ילדיה של אביגיל במשמורת משותפת ואצלי לא.

העובדה שאביגיל היא מטפלת רגשית ואני מחנכת, אִפְשֵרה לנו כל הזמן לשים את הילדים באמצע.

מבחינת הילדים, הבית שלנו היה בית דתי לגיטימי נורמטיבי, ילדים עם פאות וציציות שמביאים חברים הביתה, אם כי צריך לומר את האמת, לא כולם. היו כאלה שזה היה קשה להם, ולקח להם הרבה זמן –  ממש שנים – להביא חברים. לא היה לנו דגל גאווה, אבל האהבה שלנו הייתה נוכחת במלוא עוצמתה. אביגיל הייתה האישה שלימדה אותי שהאהבה שלי לגיטימית ושאפשר לחיות ביחד. התהומות הנפשיות שהייתי בהן בעבר, התרככו. משהו בי נרגע.


 גם היום יש קשיים ולא הכל קל, אבל אני אדם מאושר, ולרוב השאלות יש לי תשובות.

מבחינה משפחתית, צמחנו וגדלנו והיום אנחנו כבר סבתות, יש לנו נכד מילד אחד נשוי.

אצלי, עבור הילדים שלי, אביגיל היא ממש אמא נוספת, ולילדים של אביגיל יש ארבעה הורים – אבא שלהם התחתן שוב, אמא שלהם התחתנה שוב, אז הם זכו לארבעה מבוגרים קרובים שאוהבים אותם ודואגים להם, ואמנם מאוד קשה לתפוס מקום, ובכל זאת יש לי מקום חשוב אצלם, אני יודעת שכשהם צריכים עצה או שיחה, הם יבואו לדבר דווקא איתי ושהפכתי להיות האדם השלישי, אחרי אביגיל ואבא שלהם, שחשוב להם.

מבחינת ההתמקמות שלנו כבית, כל הילדים רואים את הבית שלנו כמרכז החיים שלהם, פה הם יישפכו מעייפות, פה הם יחגגו את החגיגות שלהם, לכאן הם יביאו חברים. אבל אני מזכירה לעצמי שהיו גם תקופות אחרות והיו כאלה שלקח להם זמן. בבית של זוגיות פרק ב' התחושה היא שבנית אותו על ביצים: היחס מול האבות עדין, והקשר בין הילדים מהמשפחות השונות עדין.

לשמחתי, למדנו לעשות את זה יחד. ובעיקר, באהבה.

360 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page